גיבורי תרבות

יש מכנה משותף להצעות חוק פופוליסטיות – המנופפות בטענות בדבר "תחרות פרועה" ו"קריסת השוק" (כלומר חיסול מונופול והטבות לצרכנים): הן באות "לתקן" משהו שלא היה מקולקל מלכתחילה. כזהו המצב גם בתחום הספרות: בשנת 2009 הודפסו והופצו בישראל יותר מ-4,000 כותרים מסחריים על-ידי למעלה מ-100 גופים שונים – כמות ומגוון המציבים את ישראל במקום מכובד בקנה מידה עולמי.

רשת "סטימצקי", שאיבדה את עמדת הבכורה שלה בתחום ההפצה, פנתה למחוקק בבקשה להגנה, לאחר שתלונות נגד "צומת ספרים" שהוגשו לממונה על ההגבלים העסקים בשנת 2009 – נדחו. הרשות להגבלים עסקיים מצאה, שהתחרות דווקא הועילה לצרכן הישראלי, וציינה כי: "בשנים האחרונות מתאפיין ענף הספרים בישראל בצמיחה ובדינמיות. מחיר הספרים בפועל לצרכן נמצא בירידה (מאז 2005), ובכמות העותקים הנמכרת בישראל ניכרת מגמת עלייה. גם מספר הכותרים המוצאים לאור מצוי בעלייה. כך, מספר הכותרים שיצאו לאור בישראל גדל משנת 2004 ב-25%. חשוב לומר כי העלייה אינה רק במספר הכותרים שמוציאות הוצאות הקשורות לצומת ספרים – כנרת והוצאת מודן – כי אם גם במספר הכותרים המוצאים לאור על-ידי הוצאות אחרות, אשר גדל אף הוא ב-18%. העובדות מלמדות, אם כך, שהקורא הישראלי נהנה בשנים האחרונות ממגוון משופר של ספרים וממחירים נמוכים יותר מבעבר".

כשהפנייה לממונה על ההגבלים לא צלחה, פנתה "סטימצקי" למחוקק. פנייה זאת מצאה את ביטויה בסעיפי החוק המקורי, ש"נתפר" בגסות על-ידי הורוביץ וכלל איסור על רשת חנויות להיות בעליה של הוצאה לאור. בחוק גם נקבע איסור על מתן הנחות – תחום בו כשלה "סטימצקי" בתחרות עם "צומת ספרים".

מעניין שהניסיון המצטבר בישראל ובעולם מגלה תמונה הפוכה לעולמה התרבותי של "שדולת התרבות" בכנסת. בבריטניה, למשל, הייתה התערבות מגבילה במחירי ספרים. קרטל מוציאים לאור שנוסד בשנת 1900 קבע במשך עשרות שנים חוקים לשמירת מחיר סיטונאי לספרים, עד שהתמוטט בשנות ה-90' של המאה שעברה. מאז ביטולו ועד שנת 2006 גדלו הכנסותיהן של הוצאות הספרים בבריטניה ב-39 אחוז, התפתחו ערוצי השיווק וגדל מספר הוצאות הספרים מ-2,000 ל-3,200.

יוזמי החוק בישראל, השבויים בתפיסה אידיאולוגית פטרונית, רואים בסופרים ילדים קטנים שיש להגן עליהם מפני המוציאים לאור, ומפני בעלי חנויות הספרים המרושעים המנצלים אותם. ואילו ניצן הורוביץ ושותפיו הם שיסבירו לנו כיצד יימצא בהסכמים שבין הסופר לבין הוצאת הספרים האיזון הנכון. לדברי הורוביץ, לתמיכה ב"חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל" התגייסו גם בכירי הסופרים בישראל, ביניהם עמוס עוז, מאיר שלו, דוד גרוסמן וא.ב. יהושע – סופרים ותיקים, שאולי מבינים, כי התערבות המחוקק במעשה ההתקשרות שבין מו"ל למחבר, תמנע מהוצאות הספרים להתקשר עם סופרים מתחילים ותקבע את ההגמוניה שלהם, שכן אם כבר נגזר עליו לשלם שכר גבוה לסופר – עדיף למו"ל לעשות זאת עם סופרים "בטוחים" שלספריהם יש סיכוי רב יותר להימכר היטב.

מצער לראות את חברי "שדולת התרבות" ואת האינטלקטואלים העולים אליה לרגל כדי להמליץ לפגוע באחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר – הזכות לסחור באופן חופשי. נראה כי זכות זו זרה לרבים מן האינטלקטואלים שלנו, הרואים בכל התקשרות עסקית משחק סכום אפס – שבו, רווח של האחד פירושו הפסד של האחר – בין "חזק" ל"חלש", שיש להגן עליו, כמובן.

בישראל יש גם סופרים אחרים, כאלה שאינם רואים את העולם דרך משקפיים של מנוצלים ומנצלים. לאחר שזכו להצלחה ראשונית והתגברו על הסיכונים הכלכליים בשותפות עם הוצאות הספרים ועם החנויות, הם מצליחים להתקדם, להגדיל את מכירות ספריהם ולהשיג עבורם מחירים טובים יותר, לרווחת כולם. אם תצליח "שדולת התרבות" להעביר את "חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל", עלולים גם הם וגם השגשוג הספרותי להיעלם מן הנוף התרבותי בישראל.