גולדסטון כמותג אוטו-אנטישמיות

כל עוד בגלל הלחץ מבחוץ הם היו מכונסים בתוך עצמם - בגטו, בעיירה, בתחום המושב, בקהילה - הם היו גם מלוכדים מסביב לדתם, שחיזקה וביצרה את רוחם באמרה להם שהם "עם לבדד ישכון" בהיותם "עם סגולה", ועל כך משלמים מחיר. ובכלל, "הלכה, בידוע, שעשיו שונא ליעקב". ומדוע? מפני שעם יעקב השם מחמיר, כי את אשר יאהב - יוכיח!

המהפכה הצרפתית וכיבושי נפוליאון, פתחו במערב-אירופה את הגטאות והכניסו רוח של חופש וליברליות. העולם המודרני נפתח בפני היהודים ולכאורה אמר להם: אם תהיו כמונו, ננהג בכם כמו הייתם משלנו, ורבים מן היהודים נענו.

משה מנדלסון, הפילוסוף מאמצע המאה ה-18, היה עדיין יהודי שומר מצוות, אך את נכדו פליקס מנדלסון-ברתולדי, המלחין הגדול, כבר הטבילו הוריו לנצרות. הסבא של קרל מרכס היה רב. דודו היה הרב הראשי של עירו, טרייר. אבל אביו התנצר וטבל לנצרות את כל ילדיו. יתר על כן: קרל מרכס היה אנטישמי! במאמרו "לשאלת היהודים" שאל, מי הוא האלוהים של היהודים והשיב: הכסף!

האנטישמי היהודי, בשאיפתו להשיג התבוללות מושלמת, לא רק משיל מעצמו כל דבר יהודי אלא גם מאמץ לעצמו את הדעות האנטי-יהודיות של אלה שהוא כל-כך משתוקק לחקותם.

ואז בא השבר הגדול. לא חלפו אלא שנים ספורות, ואותה הסביבה האירופית-נוצרית שיהודים ביקשו להתמזג ולהיעלם בתוכה - החלה להקיא אותם מקרבה. אותה שעה, רבים מן הגויים כבר לא היו נוצרים מאמינים ועל כן לא יכלו לתת לשנאתם את הבסיס הדתי המסורתי. המציאו, אפוא, תורה חדשה, הלא היא "תורת הגזע": היהודים רעים ומסוכנים, מפני שהם מגזע שפל ומושחת.

וגם התורה הזאת אינה חדשה. השתמשו בה כבר בספרד, אחרי גירוש היהודים. שהרי רוב היהודים לא יצאו, כ"א התנצרו ונשארו. חלקם נשארו יהודים בסתר וחלקם המירו את דתם באופן מוחלט.

בפני "הנוצרים החדשים" הללו נפתחו כל המקצועות והמשרות, כולל הכהונות הגבוהות ביותר בכנסייה, ועד מהרה החלו הנוצרים המקוריים לסבול מן התחרות שלהם. כדי לנטרל אותם שיסו בהם את האינקוויזיציה, ומי שלא יכלו להאשימו שהוא יהודי בסתר - אמרו עליו שדמו טמא, ועד דור רביעי אין לתת לו ולצאצאיו להרים ראש.
גם למרקס לא הועילה האנטישמיות. עד היום רואים בו בחוגים רחבים את "מרקס היהודי".

עיתונאי ווינאי יהודי, תיאודור הרצל, חווה בחריפות את המלכוד שבו מצא את עצמו היהודי המתבולל: ממורשתו היהודית הוא כבר נפרד ואל מחוז חפצו הגויי הוא אינו יכול להגיע מפני שדוחים אותו. במזרח אירופה, היכן שהיהודי עוד היה יהודי, השתוללו הפוגרומים ובמערב חש הרצל את השנאה הקרה ואת ייצר ההשמדה החבוי מתחתיה. מסקנתו היתה, שאם דרך חזרה אין והאדמה מתחת לרגלי היהודים בוערת, אזי לא נותר אלא ללכת קדימה - קדמה מזרחה - בחזרה אל העבר הקדום בארץ היהודים. ומי שאל הדת לא יוכל לחזור עוד, יחזור אל ההיסטוריה, אל הזהות הלאומית, אל המורשת התרבותית, אל החגים והמנהגים. כך נוצרה הציונות החילונית.

בעיני הרצל, תכלית הציונות הייתה בראש וראשונה מוצא מהמלכודת האנטישמית. הוא האמין שברגע שתהיה ליהודים מדינה יהגר אליה כל מי שלא ימצא את מקומו בגולה, היהודים ה"עודפים". וכשיתחיל לפעול אותו צינור ניקוז שינקז לארץ ישראל את ההמונים היהודים הנרדפים - ייפתח תהליך כפול: מצד אחד, את היהודים שיצאו והקימו לעצמם מדינה לא ישנאו עוד, מפני שלא יהיו עוד גורם זר, מתחרה, ומן הצד השני, בארצם, הם יהיו כמוהם - חזקים, גאים ואמיצים, עם במשפחת העמים! שנית, גם את היהודים שנשארו בארצות מוצאם לא ירדפו עוד, מפני שהם כבר לא יהיו לנטל. וכך, הציונות בהתגשמותה תבער את האנטישמיות מן העולם.

כמה הרצל טעה!

השואה שמפניה חרד, אכן התרחשה ואוקיינוס הדם העניק ליהודים כמה שנות חסד, שבהן האנטישמיות יצאה מן האופנה. מן הצד השני, ב-19 השנים שבין 1948, שנת הקמת המדינה היהודית ל-1967, שנת מלחמת ששת הימים, נצטיירה מדינת היהודים בעולם כייצור חלש ושברירי, מדינה קטנה ובלתי חשובה שגם סיכויי שרידתה נתונים בסימן שאלה. על כן, לא היה במי לקנא ואת מי לשנוא. באו ניצחון ששת הימים והשתלטות היהודים על כל ארץ התנ"ך, ובעיקר על ירושלים, והעניקו למדינה היהודית עומק ומשמעות היסטוריים מצד אחד ועוצמה פיסית גדולה מצד שני. היא הפכה לסיפור הצלחה.

גם היהודים בגולה התאוששו, ובכל מקום - במדע, בקולנוע, בתקשורת, בפוליטיקה, בתרבות וכמובן בעולם המסחר והכספים - שוב שמעו שמות יהודיים, והרבה. מה הפלא, ששוב עלתה הקנאה ופרחה השנאה: היהודים שוב משתלטים על העולם!

התוצאה היתה, שאותה המדינה שהרצל חשב שעצם קיומה יסלק את האנטישמיות מן העולם - היא בעצמה הפכה להיות מטרה מרכזית לחיצי האנטישמיות! האנטישמי לא הבדיל בין היהודי הבודד בתפוצות ליהודי הקיבוצי במדינתו. להיפך, אל האחרון קל יותר לרכז את השנאה כולה! וכך, לא רק שישראל לא הביאה את האנטישמיות לידי ביטול, אלא היא בעצמה הפכה להיות קורבן לה, למגינת ליבם של "כנענים" למיניהם, שדימו לעצמם שבארץ ישראל דווקא יצליחו להיפטר מן הגורל היהודי!

גרוע מכך: בעולם הרחב, גם היום עדיין לא נוח להיראות אנטישמי. רישומה המחריד של השואה טרם התפוגג. על כן, החליפו אנטישמיות ב"אנטי-ישראליות" וייחסו לישראלים (היהודים) מול הפלשתינים את כל מה שהנאצים והאנטישמים בכל הדורות ייחסו תמיד ליהודים: כובשים, מדכאים, מנצלים, רומסים, שודדים, רוצחי ילדים קטנים, משחיתים. החלפה פשוטה של "יהודי" ב"ישראלי" עשתה את הטריק, והכל התיישב על מקומו.

המניפולציה הזאת משפיעה על יהודי הגולה בשני כיוונים מנוגדים. הרוב - "עמך" בפריז, בלונדון ובקמפוסים בארה"ב נפגעים כיהודים מן ההאשמות נגד לישראל. מאידך, מיעוט קטן בוחר בחלופה מרושעת, שפלה וגם מגוחכת - מצטרף לרודפים, עושה עצמו כאלו אינו יודע שהכוונה היא גם אליו כיהודי, רץ עם הרצים ומגדף עם המגדפים את ישראל, על "פשעיה" נגד העם הפלשתיני המסכן. והוא חושב לו, במודע או שלא במודע, שעל-ידי הסטת שנאת היהודים אל מדינת ישראל או אל הימין בישראל או אל "המתנחלים", הוא יתחמק מהגורל היהודי - אותו לא ישנאו, בו לא יקנאו, הוא לא ייחשב שונה, אחר, זר. אלא, לא יועיל לו כלום. הסיסמאות הן נגד ישראל, אך בתי הכנסת המותקפים, בתי הקברות המחוללים והאנשים המוכים ברחובות - הם יהודים.

יש באמריקה תנועה ממאירה בשם Street J, החותרת תחת הזיקה של יהודי ארה"ב לישראל ותחת אינטרסים של מדינת ישראל במערכות השלטון האמריקניות. יש פרופסורים יהודים בכל העולם, המנהלים בשביל הערבים את תעמולת הזוועה נגד מדינת היהודים, וכל זה סותר בעליל את הנחתו של הרצל שהמדינה תשמש כתרופה נגד האנטישמיות, דווקא. ובכ"ז, ישראל היא סיפור הצלחה יוצא מן הכלל. היא יישרה את גבו של היהודי, נתנה בידיו נשק להגן על עצמו ולפגוע באויביו והעיקר - העניקה לו בית, שגם אם יפנה לו עורף, עדיין ישמרו לו תמיד מקום בתוכו.

הגדולה שבהפתעות, שאיש לא חלם ולא שיער אותה, היא הופעת האנטישמיות גם בין יהודים במדינת ישראל, אם כי עדיין בקרב מיעוט קטן מביניהם. הללו, במקום להיות חופשים מתסביכי הגלות והנרדפות, כפי שציפו מהם הואיל וגדלו באווירה חופשית ומשוחררת, נתפסו בדיוק כמו אבותיהם לאותה השנאה העצמית הישנה והרעה.

נוער יהודי ישראלי שגדל כאן, קיבל חינוך לאומי ונעשה משכיל ומצליח, מקדיש את כל חילו לאהבת אויביו ולשנאת בני עמו. הוא עושה יד אחת עם האויב נגד ארצו - ראה בלעין ונעלין, ראה שכונת שמעון הצדיק בירושלים, ראה חברון ועכשיו גם נווה צוף, שם צועדים צעירים יהודים מהארץ ומהגולה ביחד עם ערבים החותרים להשמיד את מדינת היהודים. וראה הפרופסורים הרבים באוניברסיטאות כאן, המסיתים אקדמאים בחוץ לארץ להחרים אפילו את המוסדות שבהם הם מרצים ומהם הם חיים.

נקודת המוקד של התופעה הקשה הזאת היא פרשת דוח גולדסטון, המפגישה את הפתולוגיה של שנאה עצמית יהודית בגולה המגולמת בגולדסטון, עם הפתולוגיה המקומית של יהודים ישראלים אחוזי דיבוק של השמדת עצמם. על נקודת החיבור הזאת הצביע בן כספית במאמר מיום 30.1.2010 על "הקרן החדשה לישראל" ודוח גולדסטון.

הנה כמה מן העובדות המדהימות:

הקרן הזאת עשירה מופלגת. היא חילקה עד עכשיו למעלה מחצי מיליארד שקלים, והיא היא שתמכה "בחלק גדול מאוד" מן הארגונים הישראלים שסיפקו את חומר רב המשחיר את ישראל בדוח גולדסטון. 92% מן ההאשמות בדוח הזה מקורן בחומר שסיפקו הארגונים האלה. 16 עמותות הנתמכות על-ידי הקרן החדשה לישראל, תרמו חומרים מרשיעים נגד צה"ל ונגד הממשלה בפרשת עופרת יצוקה, והינה כמה מן השמות: עדאלה, שוברים שתיקה, בצלם, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט, הוועד הציבורי נגד עינויים, יש דין, גישה, במקום, שומרי משפט, איתך, קול אחר, קואליציה נשים לשלום.

וועדת גולדסטון פנתה לציבור והזמינה חומר. 77% מהגופים שנענו, נתמכים על-ידי הקרן החדשה לישראל. ומוסיף בן כספית: הצד השווה בכל הארגונים האלה הוא שמספר חבריהם קטן, אך הכספים העומדים לרשותם - גדולים.

בן כספית מדבר על "תמנון רב-זרועות שמטרתו ברורה" ומביא כדוגמה זרוע של הקרן בשם "שתיל" שסייעה בהקמת "הטלוויזיה החברתית באינטרנט", אשר הציגה קטעי וידאו של כביכול "פשעי מלחמה" מצד ישראל וקוראת להעמיד קצינים לדין. ספקית כספים מרכזית של הקרן, לפי בן כספית, היא קרן פורד, המצטיינת בפעילות אנטי-ישראלית. אגב, הנרי פורד, האב המייסד של אימפריית פורד, היה אנטישמי ארסי מפורסם.

הקרן החדשה לישראל נותנת מימון גם לעמותת "זוכרות", העוסקת בהחייאת הבסיס הפיסי של הכפרים הערבים הנטושים ממלחמת תש"ח, שאש'ף דורש להחזיר אליהם את צאצאי הפליטים.

התופעה הממאירה של אנטישמים יהודים בחוץ לארץ וגם בארץ נתקלה עד עתה מצד הממשלות השונות, דעת הקהל והעם בכללותו ביחס של אדישות. אולי דוח גולדסטון ונזקיו האדירים, פלוס הידיעה מי הזין את גולדסטון, מי סיפק לו את הרעל - יעוררו את הציבור לעשות סוף סוף משהו ממשי כדי להגן על עצמו מפני ייצר ההרס העצמי המאיים עלינו מבפנים.