כשכל מילה של
אביגדור ליברמן, שר החוץ שלנו, היא בבחינת גפרור העלול להצית תבערה בגבול הסורי, אל לנו להלין רק עליו. עלינו להלין על תודעה חברתית, שהיכתה שורשים בחברה הישראלית, רבים שותפים לה, וליברמן מייצגה הנאמן.
אנחנו היום קוצרים את מה שאנחנו גידלנו וטיפחנו שנים בערוגות השפה העברית. הקלנו ראש כאשר הספרות העברית שזרה בתוכה מטבעות לשון מצמררות כמו -
"חֶלְאַת עָרָב" עם נימת בוז כמו
"כַּלְבֵי עָרָב" ועם תחושת עליונות כמו
"בֶּן הָאָמָה". הסלידה מהאחר - במיוחד של בן ערב שנולד בארץ הזו וחי כאן - מצאה לה קרקע פורייה בתוכנו, לא רק במערכת הבחירות לכנסת ה-18. לצערי, היא היכתה שורש בשדות הספרות העברית. בערוגות השפה העברית צמחו שתילים של סלידה מבן ערב החי כאן, והשתילים הפכו לעצים נושאי פרי - פרי מר כלענה. אט-אט השתילים הפכו ליער מבעית הרואה את
"כַּלְבֵי עָרָב נְחוּתִים בִּפְנֵי דָּוִיד הַגָּדוֹל" ["יהודה היום, יהודה מחר", ספר הקטרוג והאמונה, א.צ. גרינברג, עמוד 187]. משורר, שזוכה למקום כבוד בתוכנית הלימודים בספרות עברית.
מי אם לא
דני איילון, סנשו פנשו של השר ליברמן, ראה עצמו כ
"דָּוִיד הַגָּדוֹל" היושב מעל ואת השגריר הטורקי בבחינת
"נְחוּתִים בִּפְנֵי דָּוִיד הַגָּדוֹל".
מה אנחנו מלינים היום על ליברמן, כשרבים בחברה הישראלית לא פצו פה, עת אותיות עבריות הצטרפו להן יחדיו למילה בשפה העברית, שאחת חוברה לרעותה ויחדיו קרמו עור וגידים במשפט ספרותי לאורך שנים -
"חֶלְאַת עָרָב מְזַהֶמֶת מַלְכוּת - אֵין שָׁלוֹם לָעִבְרִים עִם זְאֵבֵי עָרָב בְּצִיּוֹן" [שם עמוד 56].
אביגדור ליברמן - שאני מטיל בספק אם הוא קרא את א.צ. גרינברג - נטל את משמעות המילים האימתניות מתוך אבק הספרים ונתן לה ביטוי מדיני אימתני מסוכן. מי שהקל ראש במילים מתוך הנחה שהן תהיינה תחומות ב-ד' אמות של ספרות, השלה את עצמו. מילות הרהב והשנאה לאחר - בן העם הערבי - הפכו לפלטפורמה מדינית.
הביטויים המזוויעים כבר לא תחומים ונעולים ב-ד' אמות של עולם ספרותי שמימי, הם קנו לעצמם מעמד מוביל ומנווט במערכת הפוליטית, שעם ישראל בחר בבחירות לכנסת ה-18. ככל שהביטוי כלפי בן ערב היה יותר בוטה ויותר אימתני, הוא צבר יותר מנדטים.
הציבור הישראלי הקל ראש, לא נזעק ולא מחה לנוכח ביטוי מזוויע - ו
"אֵין טְהוֹרִים לַשִּׁלְטוֹן מִיהוּדִים, אֵין יָפִים מֵהֶם בַּעוֹלָם" ["חזון גלעד לשבטי ישראל", תשי"א. עמוד 151].
אנחנו בצדק מתקוממים כאן בישראל נגד כל כתב עט ספרותי או כרוז פוליטי, הנושאים עימם ביטויי סלידה מיהודי באשר הוא יהודי. אבל כאן בביתנו החרשנו כשבתוכנית הלימודים בספרות עברית מצא את מקומו משורר, שרואה בבן העם השכן - "בֶּן הָאָמָה", "כַּלְבֵי עָרָב", "חֶלְאַת עָרָב", "אֵין שָׁלוֹם לָעִבְרִים עִם זְאֵבֵי עָרָב בְּצִיּוֹן".
כולנו, בצדק, מזדעזעים ומוחים נמרצות נגד אמירות המטיפות לרצח ולטבח יהודים, אבל התרנו לשפה העברית לקבל לחיקה את המילים -
"מִקִּרְבֵּנוּ יָקוּם הַנּוֹקֵם וּבְדַמָּיו יִשָּׁא לִידֵי מַעַשׁ אַכְזָר... מֵאָבוֹת אֲבוֹתָיו מִשִׁמְעוֹן וְלֵוִי בִּשְׁכֶם, מֵאָבוֹת אֲבוֹתָיו, כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן... וּבָא בִּגְבוּל יָפוֹ".
שמעון ולוי - מקוללים על-ידי יעקב אבינו בספר בראשית פרק מ"ט, לנוכח מעשיהם הפזיזים והבלתי מבוקרים כלפי שכניהם עקב אונס דינה אחותם. בשירה העברית, שמעון ולוי מקבלים צל"ש עם כתב היתר למעשי נקם חסרי גבולות ובלמים, המתירים את דמו של המיעוט החי כאן בארץ.
אם אצל א.צ. גרינברג לקלל ערבים הופך לנורמה, הרי מכאן אצה מהר הדרך גם לקלל ולגדף יהודים, שהם בעלי תפישת עולם סוציאליסטית. לאנשי משמר העמק, האוחזים בתפישות סוציאליסטיות, הוא מאחל רק פורענויות -
"אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף" [על משקל - "הָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם", שמואל ב', א', 21].
בחיקה של השפה העברית מצאנו שירה הקושרת את ציווי הר סיני עם הצו להפעיל
"כֶּפֶל דָּם תַּחַת דָּם" - "כְּי מִסִּינַי בּוֹעֵר, אֶחָד הוּא הַצַּו, וְאֵין קָדוֹש מִזֶּה בָּעוֹלָם: כֶּפֶל דָּם תַּחַת דָּם כֶּפֶל אֵשׁ תַּחַת אֵשׁ".
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
