לפני הכל, מדובר באירוע מעורר קנאה מקצועית: הנכונות והיכולת של עיתון רציני ומכובד לחשוף לעיני קוראיו את חילוקי הדעות בתוככי המערכת, להציג עמדות ביקורתיות - ולהתמודד איתן.
מתי נזכה לקרוא אצלנו, למשל, מאמר נוקב ב
ידיעות אחרונות שיעלה את כל סימני שאלה בקשר ליחסו של העיתון למשפחת נתניהו, וישיב עליהם: מי מקבל את ההחלטות בנושא הזה, מה הם השיקולים, וגם יביא מענה מפורט מפי העורך שילה דה-בר לכל אחת ואחד מהטענות והחשדות באשר למניעיו של העיתון?
או ניתוח צונן וענייני ב
מעריב על הדרך שבה התקבלה ההחלטה על מתקפתו של
בן כספית על הקרן הישראלית החדשה, שבו יסביר העורך הראשי יואב צור מדוע החליט לפרסם את הדברים בדרך שפורסמו, או דיון גלוי על המכלול הסבוך של יחסי העיתון עם בנק הפועלים? ובהארץ שיח על השפעת הקשר העסקי של העיתון עם "
ישראל היום" על הסיקור של מלחמת העיתונים?
ובעיקר: מתי יבינו המו"לים והעורכים שבירורים גלויים כאלה - כולל הודאות פומביות בטעויות - רק מגבירים את אמינותו של עיתון ולא מכרסמים בה?
דברים כאלה קורים כנראה רק באמריקה. עכשיו מנהל ה"ניו-יורק טיימס" מעל דפיו ובאתר האינטרנט שלו דיון פתוח ומרתק בשאלת יכולתו של
כתב העיתון וראש המשרד שלו בירושלים, איתן ברונר, להמשיך לכהן בתפקידו לאחר שבנו החליט להתגייס לצה"ל לשירות של כשנה וחצי. רעייתו של העיתונאי האמריקני הבכיר, הפסיכולוגית נעמי קהתי-ברונר, היא ישראלית. ברונר, בן 56, מילא שורה של תפקידים בכירים בעיתון בטרם נשלח לירושלים.
הפרשה הזו שוב מעמידה את ה"ניו-יורק טיימס" באש ביקורתית צולבת בכל הקשור לסיקור המזרח תיכוני של העיתון.
זו אינה הפעם הראשונה. אבל הדיון נוגע גם בכמה נקודות עקרוניות. הוא עוסק ביכולתו של עיתונאי להפריד בין קשריו האישיים והמשפחתיים ובין הדיווחים שהוא מעביר למערכת, בהבדל בין ניגוד אינטרסים אמיתי או מדומה שמצטייר בעיני קוראים, במידת ההתחשבות של עיתון בביקורת של קוראים, ובדאגה לתדמיתו של אמצעי תקשורת ובהשפעתה על החלטות מערכתיות.
קלארק הויט, נציב התלונות של העיתון,
דיווח לפני ימים אחדים בטורו כי לאחר שהאתר
The Electronic Intifada דיווח על גיוסו של הבן, הגיעו אליו כ-400 מכתבי קוראים הטוענים שלא ייתכן שאב לחייל בצה"ל יסקר באובייקטיביות הראויה ל"טיימס" את הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
ברונר עצמו, המודע היטב לשדה המוקשים שבו הוא מהלך במזרח התיכון, הגיב על כך בשיחה עם הויט: "שפטו את העבודה שלי, לא את הביוגרפיה שלי". מבחינתו השאלה היא אחת: האם הכתב ניחן ביכולת האינטלקטואלית וביושרה העיתונאית הנדרשות לבצע את העבודה כפי שהיא נתבעת ב"טיימס". זה לא כל-כך פשוט, העיר הויט. ל"טיימס" יש כללי אתיקה מדוקדקים המיועדים לצמצם גם את האפשרות של מראית עין של ניגוד אינטרסים, גם כאשר
מדובר בבני משפחה של עיתונאים.
כדי לבחון את הסוגיה שוחח הויט עם העורך הראשי, ביל קלר, ועם שניים מבכירי העיתון בעבר. אחד מהם, דייוויד שיפלר, כתב ה"טיימס" בירושלים בעבר וחתן פרס פוליצר, לא ראה בעיה בעובדה שלברונר יש בן חייל, כל עוד נשמרת השקיפות והקוראים יודעים זאת. גישה אחרת הציג אלכס ג'ונס מאוניברסיטת הרווארד, גם הוא כתב לשעבר ב"טיימס", חתן פוליצר ומחבר ספר על תולדות העיתון. "לעתים מראית העין של ניגוד אינטרסים חשובה יותר מניגוד האינטרסים עצמו", אמר ג'ונס, ומשום כך יש להעביר את ברונר לתפקיד אחר. אולי יהיה בכך חוסר צדק כלפיו, אבל טובת העיתון חייבת להכריע.
הויט עצמו סיכם את מאמרו במסקנה דומה, חד-משמעית: גם הקורא האוהד ביותר אינו יכול שלא לתהות אם העובדה שבנו של כתב ה"טיימס" נוטל נשק ומצטרף לאחד הצדדים אינה עלולה להשפיע על כתיבתו של אביו, במיוחד אם יפרצו שוב קרבות. "יש לי הערכה עצומה לברונר ולעבודתו, והוא לא עשה שום דבר רע. אבל אין מדובר בענישה, זו פשוט מציאות מורכבת. צריך למצוא לו שיבוץ יוקרתי במקום אחר, לפחות עד שהבן יסיים את שירותו", כתב.
אבל העורך הראשי קלר החליט לדחות את המלצתו של נציב התלונות ולהשאיר את ברונר בירושלים. הוא
צירף לכך הסבר מפורט, המיועד לציבור הקוראים, שבו הוא מנתח את טיעוני הויט ומגיב עליהם. קלר חולק על הטענה שאולי עיתונאים מבינים שאין כאן ניגוד אינטרסים אמיתי - אבל ציבור הקוראים מתקשה לקלוט זאת.
קלר הוא פרקליט ותיק של תפיסת "העיתונות האובייקטיבית", שה"טיימס" הוא נושא הדגל שלה כבר יותר ממאה שנים. כמו בכל עימות מול חוקרי תקשורת, ששבים וטוענים כי שום עיתונאי בעצם אינו אובייקטיבי מכורח חינוכו, השכלתו, נסיונו הקודם ועוד, גם הפעם הוא כותב: "כל כתב מביא איתו את סיפור חייו - ההיסטוריה, היחסים, הרעיונות, האמונות. והחוק הראשון של העיתונות הוא להניח את אלה הצדה - כמו ששופט, מדען או מורה מצופים לעשות - וללכת בעקבות העובדות. כמובן, עיתונות היא תוצר של בני אנוש, והחיים שלנו מחלחלים אל תוך הסיפורים שלנו, לפעמים בצורה של הטיה, אבל לעתים קרובות בדרכים בעלות ערך".
קלר מגונן בתקיפות על גישתו זו, ומביא שורה של דוגמאות מזירות רגישות אחרות. סי.ג'י.צ'יברס, אחד מכתבי ה"טיימס" באפגניסטן, הוא חייל לשעבר בחיל הנחתים. האם עובדה זו תגרום לו לתמוך בפעולה האמריקנית שם או לרצות להחזיר בהקדם את החיילים הביתה? הודות למקצועיות שלו, כותב קלר, עמדתו הפוליטית אינה מחלחלת לדיווחים, אבל כחייל לשעבר הוא מבין טוב יותר מה הוא רואה שם ומה משמעות הדברים.
או אנטוני שאדיד, כתב ה"טיימס" בעירק, שהוא אמריקני ממוצא לבנוני, שסיקר בעבר את מלחמת לבנון עבור ה"וושינגטון פוסט" בהקפדה ובהגינות. דווקא הרקע האישי שלו ומה שנראה להויט כמראית עין של ניגוד אינטרסים, מסביר קלר, מעשיר את כתיבתו, הודות להבנה עמוקה של השפה, התרבות וההיסטוריה של האזור.
כך גם באשר לאירן. האם כתבת העיתון נזילה פתחי, שנרדפה על-ידי המשטר ונאלצה לעזוב את ארצה, מצויה בניגוד אינטרסים שמונע ממנה לכתוב על נושאים אירניים? שואל קלר. אולי הדבר דווקא מאפשר לה יותר מאחרים להבין כיצד המשטר הזה פועל? ואולי מעדיפים המבקרים שיהיה לנו כתב בטהרן שלא נרדף על-ידי הממשלה האירנית?
וכך גם במקרה הישראלי. "אם אתה שולח כתב יהודי לירושלים, הקיצונים מצד אחד יאשימו שהוא ציוני, ובצד השני יטענו שהוא יהודי שונא-יהודים", כותב קלר. "האם כדי למנוע כל מראית עין של הטיה, עלינו להימנע מלשלוח כתב יהודי לישראל? ומה לגבי שיגור כתבים למדינות עוינות לישראל? כתבים או כתבות שבני זוגם הם ישראלים? או שהם נשואים לערבים? או נשואים לנוצרים אוונגליסטים (שגם להם יש מה לומר על ארץ הקודש)?". קלר אינו מתרשם מ-400 מכתבי הקוראים ותגובות דומות באתרי אינטרנט. "שיקולים אתיים המבוססים על דעות קדומות מובילים מהר למדי לאבסורדים, והתמסרות לקיצונים פירושה הונאת הקוראים המבקשים באמת לקבל מידע", קובע קלר.
הוא, כמו הויט, רוחש הערכה רבה לכתב בירושלים, ומשוכנע שהקשר המשפחתי של ברונר לא יפגע בעבודתו, אלא להפך. הוא מעניק לו נקודות מבט והבנה שאין לאחרים, לצד מודעות מקצועית רבה לצורך לשמור על סיקור בלתי מוטה.
העורך הראשי גם סומך על דבריו של ברונר, שאם יגיע הרגע שבו יחוש ניגוד אינטרסים אמיתי, לא מדומיין או היפותטי, ידווח על כך לעורכים ולא יהסס לחלץ את עצמו ממצב זה. האם טמון רמז במשפט הזה? האם העורך הראשי מותיר בידי ברונר את ההחלטה שתחלץ את העיתון ממבוכתו התדמיתית?
לא כל הקוראים, אין צריך לומר, מקבלים את הסבריו של קלר. בין הטוקבקים - בסגנון ענייני ורהוט, לא כאלה שמשורבטים בדרך-כלל בעברית - היה גם זה של פיטר, שכתב: "יש לי תחושה שאם בנו של כתב ה'ניו-יורק טיימס' היה מתגייס לחמאס או לחיזבאללה, הדיון הזה כלל לא היה מתקיים".
עוד בנושא:
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
