טעות גדולה עשיתי משנפתיתי לקרוא את רשימתה של היפה בנשים, טליה ששון, בעיתון 'הארץ'. הכותרת: "נפקדים-נוכחים, עד מתי?" הייתה מניסה אותי בדרך-כלל למדורי התזונה, אלא ששמה של טליה ששון שופך אור נגוהות מרתק על כל כותרת, ומצאתי עצמי מחפש נואשות קש להיאחז בו בדרכי אל הטביעה. איזו מערבולת קוצפת ושוצפת... איזו תסבוכת מהפנטת... מי חכם ויידע? שוטטתי לי בתוך המאמר מהכא להתם כסומא בארובה, נאחז במילה אקראית ובסתירה מזדמנת... עולה ויורד... נסחף בעל כורחי ימינה ושמאלה... מִטַּלטֵל אנֶה ואנה... אֵי ידי ואֵי רגלי...!!!
תחילה נראה הדבר דבור על אופניו. יש נוכחים שהם נפקדים בין הבורחים והנשארים. יש גם חוק לנכסי נפקדים משנת 1950, יש אפוטרופוס על אותם נכסים, אבל פיצוי לאותם נפקדים לא היה עד 1973, וגם אז חוקק חוק רק לנפקדים נוכחים. משמע, נפקדים שאינם נוכחים הודרו מזכות שכזו. עד כאן לא הבנתי כלום וזה עוד כלום לעומת המנגנון לשחרור קרקעות ושחרור אדם מנפקדותו. כלומר אדם שנפקד יכול להשתחרר מנפקרותו ויש אפילו מנגנון שחרור. מנגד, יש לקבוע לגבי הנפקד או הנוכח אם קיים לגביו "רציונל הַאוֹיְבוּת". "הרי עוד בעת חקיקת החוק היה גלוי, שנתפס בו גם מי שרציונל האויבות לא התקיים בו." מה לא מובן פה?
וכדי להדגיש את המובן בלאו הכי לכל בר-דעת, מחליטה הכותבת היפה לאללה להוסיף: "עם סיפוח מזרח ירושלים לישראל ב-1967 היו המסופחים עלולים להיהפך לנפקדים. בפקודת סדרי שלטון ומשפט מ-1970 נקבע, שהמסופחים לא ייהפכו לנפקדים ביחס לנכסים שבתחום הסיפוח. נקבע בפקודה גם, שרציונל האויבות אינו מתקיים עוד במסופחים. קביעה זו מעמידה באור חיוור במיוחד את אי ביטול רציונל האויבות כלפי הנפקדים-הנוכחים. הכיצד השלימה החברה הישראלית עם המשך ייחוס רציונל האויבות לאזרחיה, ועד היום?"
עכשיו התמונה בהירה ונהירה לכל שוליית הדיוט מצוי. אבל פתאום מגיח לו משפט סתום קמעה שקצת מערער את ביטחון ההבנה: "... במשך שנים סברו רשויות ישראל, שפתרון סוגיית הנפקדים יבוא עם כינון הסדרי שלום עם הפלשתינים. עד אז לא ישוחררו נכסי נפקדים, לא לערבים ולא ליהודים..." - הוֹפָּה!!! כלומר, יש גם נפקדים יהודים... בעלי נכסים... ולא הבהירה לנו היפה ביפות אם הנפקדים האלה גם נוכחים או שהם נפקדים בלבד. ולא זו אף זו, הכותבת היפהפיה קובעת שעתירה שנדחתה מהווה מדיניות, לעומת זאת פקודה של מחוקק הסותרת את דחיית העתירה מהווה חריגה מאותה מדיניות. האם אותה חריגה מהווה גם חריגה של המחוקק מסמכותו?
והנה משפט שבו בהיתי בָּהֹה וחזור מבלי לדעת את נפשי: "... המתנחלים בשאיפתם לממש את החוק מסכנים את השלום בירושלים ומגבירים חיכוך בין יהודים לערבים בכל הארץ..." כלומר מימוש החוק הוא סכנה לשלום! פעילות חוקית מגבירה את החיכוך בין יהודים לערביים! לא הבנתי... האשה היפה ממליצה שלא לממש את החוק? מה לעשות איתו? להתעלם ממנו? לעבור עליו?
בתוך כך שואלת יפת-התואר: "הכיצד אזרח המדינה הוא בגדר אויב שלה?" - הוכחה בדוקה היא שהיופי מסמא מִראות נכוחה את המציאות המרה. הביטי במראה, טליה היפה! מעבר ליופי הנשי המדהים הניבט, בנבכי הדיוקן המרהיב המשתקֵף מולך - שוכנת לבטח התשובה הניצחת לשאלתך הריטורית.
