שופטים, חידלו מדמעות התנין שלכם - זמן לחשבון-נפש

אין לראות בדברי הביקורת הבוטה אותם השמיע (בצחוק...) באוזני תלמידיו עו"ד אורי קורב, סגן פרקליט מחוז ירושלים, כאירוע חריג וביזארי. דבריו אלו מהווים הבהוב אזהרה נוסף למעמד המעורער שמערכת המשפט הישראלית תמרנה אליו את עצמה.

עו"ד קורב ביטא את תחושותיהם של רבים וטובים במערכת המשפט, שלמרבה הצער הפכו למעין אופוזיציית צללים רוטנת המשקפת את ההתנגדות המקצועית והציבורית הרחבה לביצועיו ולמעמד חסר התקדים שהקנה לעצמו בית המשפט הישראלי.

מערכת המשפט, כמו כל מנגנון ציבורי, נועדה בראש ובראשונה לשרת את האינטרס הציבורי. האינטרס הציבורי לא נקבע על-ידי בית המשפט, הוא מובא לביטוי במערכת בחירות דמוקרטית. בית המשפט הפך ממשרת הציבור למשרתה של אידיאולוגיה שנויה במחלוקת. אידיאולוגיה שמקדשת את "זכויות הפרט" על פני כל אינטרס ציבורי. אידיאולוגיה שאיש מהציבור לא נשאל אם הוא מסכים לה. בית המשפט יצר אוטונומיה אידיאולוגית נשכנית שיש לה מדינה.

בשם אידיאולוגיה זו נכתבו עשרות פסיקות שגרמו לכרסום בבטחון המדינה. די אם אזכיר את חוק השב"כ ההזוי, שאין לו אח ורע בעולם - חוק שמתיימר "להסדיר" את עבודת הגוף הסיכולי ובטובו מותיר שימוש "בלחץ פיזי מתון" המתורגם לאיוולת ה"טלטולים" - פארסה טרגית-קומית פרי מוחם היצירתי של משפטנים מלאים בעצמם. אזכיר גם את ביטולו של "נוהל שכן", שהגן על חיילים במהלך מלחמתם בטרור; את הקרקס סביב תוואי גדר ההפרדה שנועדה והצליחה לבלום גל פיגועים רצחני ואת פתיחת כביש 443 לתנועה לא מוגבלת הכוללת מחבלים.

בשל אידיאולוגיה זו גאה הפשע ברחובות, נפגעה ההרתעה עקב ענישה מינורית ועסקות טיעון מקוממות, אך בעיקר נפגע האמון הציבורי מחדירה של בית המשפט לתחום הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. בית המשפט שם עצמו מנצח, מלחין, תמלילן ונגן בקקופוניה הגרוטסקית "הכל שפיט", שמתיימרת להיות שלטון החוק בישראל.

העם חפץ במשטר תקין

דמעות התנין הנשפכות כמים על הביקורת, ושאר קיתונות הזעם שסופג בית המשפט, אינם צריכים לפטור אותו מחשבון נפש.

בית המשפט נמדד בפרמטרים של אמון מקבל השירות. בית המשפט כשל בפרמטרים אלו. לכן, על בית המשפט לעשות תיקון, לבדוק את עצמו ביושר, בכנות, בהקטנת אגו, לברר ולהבין כיצד נקלע למעמד דחוי ואז לשנות כיוון. על בית המשפט למצוא את הדרך שתקנה יותר ביטחון למדינה ולאזרחיה, שתיצור הרתעה מול כל מחבל ועבריין; להקפיד על הפרדת הרשויות, לאפשר להן לפעול ללא מורא בג"צי שתלוי מעליהן כמו חרב מתהפכת; לאפשר למערכת הביטחון לפעול כמו שמתחייב במזרח התיכון ולא בהרי טירול.

בית המשפט אינו יכול יותר להוביל בדרך שהציבור אינו רוצה ללכת בה. הציבור ברובו רוצה שהכנסת תחוקק חוקים, שהצבא יילחם באויבים ושהשופטים ישפטו עבריינים. כשהציבור ישוב לקבל את השירות שמגיע לו, יושב גם האמון לנותן השירות.