מה עומד מאחורי קרן העזבונות של המדינה

ביורוקרטיה מסובכת, פרוטקציות וסחבת - אלו הן רק חלק מהסיבות לכך שעמותות מעטות בלבד פונות לקרן העזבונות של המדינה (או בשמה הרשמי, "הוועדה הציבורית לקביעת ייעודם של עיזבונות לטובת המדינה"). כמו במוסדות ישראלים אחרים, גם ועדת העזבונות היא גוף מסורבל המתנהל ללא שקיפות מספקת ובסופו של דבר מקשה על הפונים הפוטנציאליים לפנות אליו. התוצאה: כ-1,500 עמותות בלבד פנו כל שנה בשנתיים האחרונות לקרן העזבונות, וזאת על-אף שמדובר במקור כספי מהימן ונחוץ שביכולתו לסייע לעמותות רבות ושונות ובכך לשפר משמעותית את חיי התושבים בישראל.

הויה דלה-רוזה שמגישי הבקשות נאלצים לעבור מתחילה כבר בשלב הגדרת הקריטריונים של הוועדה. בתיאוריה, כמעט כל עמותה (אם היא בת שנתיים ועם תקציב מינימאלי של 100 אלף שקלים לשנה) יכולה לפנות ולבקש מענק מוועדת העזבונות. בפועל, מי שרוצה להיבחן כמועמד לקבלת כספים מוועדת העזבונות נאלץ להוכיח שהוא אינו סובל מעודף או מגירעון תקציבי, לחתום על כל הטפסים ולעבור עליהם שוב ושוב מאחר שהוועדה פוסלת בקשות רבות על-סמך "שגיאה טכנית". הקריטריונים הנוקשים הביאו לכך שמדי שנה כ-400 עמותות נפסלות מ"סיבות טכניות".

הוועדה תעשה הכל כדי לא לחלק את כספי העזבונות שניתנו למדינה. מי שצלח את שלב הגשת הבקשה, יגלה כי זהו רק הצעד הראשון של מסע בירוקרטי מתיש הנמשך כשנה, במקרה הטוב. מתוך כ-1,500 עמותות שמגישות בקשות, רק כ-600 זוכות במענק ממוצע של כ-60 אלף שקלים.

אחת הסיבות לסרבול הבירוקרטי היא מבנה הוועדה, המנוהלת על-ידי שבעה אנשי ציבור. שר המשפטים ממנה את חברי הוועדה, אשר מתבקשים להשתתף בשתיים או בשלוש ישיבות בשבוע כדי להחליט מי יקבל את המענקים. משום שמדובר במאות בקשות, לכל עמותה מוקדשות דקות מעטות של דיון. באופן מצער, הזמן המועט שחברי הוועדה מקדישים לבחינת הבקשות הוא רק הסימפטום לבעיה הגדולה יותר - הקריטריונים לקבלת ההחלטה. אין דעה מקצועית המובאת לוועדה, אין מפגש וביקור במקום הפעילות המרכזי של העמותה, אין הבדל בין פנייה של עמותה ארצית וגדולה לבין עמותה מקומית וקטנה. ולמעשה, הכלי היחיד שניתן לחברי הוועדה על-מנת לקבל החלטות הרות-גורל מבחינתן של העמותות, הוא התרשמות שטחית המבוססת על השורות הבודדות שנכתבו בבקשה על הפרויקט והארגון.

כאשר אין דרך אובייקטיבית לבדוק ולמדוד האם העמותה אכן תורמת לקהילה - מגיע תורם של הלחצים והקשרים האישיים. קל להבחין ברשימת מקבלי המענקים בשנים האחרונות שהציבור הדתי זוכה במענקים רבים וארגוניו זוכים ביחס מועדף, וזאת למרות שישנן אלפי עמותות חילוניות בעלות היסטוריה מוכחת של תרומה משמעותית לקהילה.

מי בכל זאת זוכה בעשרות מיליוני השקלים שהוועדה מחלקת מדי שנה? כשליש מכספי הוועדה הם כספים ייעודיים המוקדשים לנושאים ספציפיים כגון נטיעת עצים, תמיכה באלמנות, סיוע לעיוורים ועוד. רשימת העזבונות המיועדים חייבת על-פי חוק להיות גלויה למגישי הבקשות, על-מנת שיוכלו לפנות לוועדה ולבקש כסף מעיזבון מיועד. באופן טבעי, ארגון העוסק בהכשרתם ובאילופם של כלבי נחייה יפנה את בקשתו לעיזבון המיועד לסיוע לעיוורים, ולא לעזבונות הכלליים. אולם, בפועל, הוועדה מציגה את רשימת העזבונות המיועדים המלאה לציבור באיחור רב, זמן מועט לפני מועד סיום ההגשה.

נוסף לביורוקרטיה המסובכת, ועדת העזבונות סובלת מחוסר שקיפות ומסחבת. אין אפשרות לפנות ישירות למנהל הוועדה, יוסף שפר, אשר אינו משוחח עם אף פונה. הדרך היחידה לפנות לוועדה היא בדואר אלקטרוני או בפקס, עובדה היוצרת סחבת בלתי נסבלת בתשובות לפונים. כתוצאה מכך, עשרות רבות של ערעורים מוגשים לוועדה כל שנה, וארגונים רבים המחכים שנה לאישור המענק נאלצים לפנות לאחד ממשרדי הממשלה ולהתחיל מסע בירוקרטי חדש ומתיש שעלול להימשך חודשים ארוכים ואף שנים.

בעיה מהותית נוספת היא הגדרתה של הוועדה כגוף מחליט ולא כגוף המבצע. המשמעות: גם לאחר שהכסף אושר, הפונים נאלצים לכתת את רגליהם למשרד ממשלתי כזה או אחר לנסות ולקבלו. אנשי העמותות נעים הלוך ושוב בין הוועדה למשרדים, ממלאים טפסים כמו בסיפור קפקאי ובסופו של דבר ממתינים חודשים ארוכים עד שיוכלו לממש את המענק שאושר להם. התנהלותה של ועדת העזבונות קפקאית עוד יותר לנוכח העובדה שמדינת ישראל מקבלת כל שנה עשרות מיליוני שקלים מאנשים שאין להם יורשים, או מכאלו שציוו לה את כספם. ההתנהלות הכושלת, חוסר השקיפות והסחבת בקבלת המענקים פוגעים בשירות לתורמים ובזכרם.

בהתחשב בנסיבות שתוארו, אין פלא שרק עמותות מעטות יחסית בוחרות לפנות לוועדה. גם בתקופה של מיתון וקושי לגייס תרומות מקרנות ומתורמים פרטיים. כדאי מאוד שמשרד המשפטים ימנה ועדה לבדיקת התנהלות הוועדה. בינתיים יוסיף לה כוח מקצועי וישאיר בידה את שיפוט הפרויקטים וחלוקת הכסף תוך שקיפות מלאה.