נושא נקמת הדם התפרסם לאחרונה שוב, לאחר
הרצח המיותר של החייל ראמז אלעביד אלהוזייל, בידי חברו, חייל גם הוא. הרצח היכה בתדהמה את בני שבטנו, ואותי בפרט - מאחר שראמז היה חניך שלי, ואני מקדיש מאמר זה לזכרו.
נקמת הדם, בערבית
"אלת'אר", נחשבת למנהג עתיק ששורשיו מתקופת האלג'אהליה שלפני האיסלאם.
לנקמת הדם אין פתרון, אלא במקרים מיוחדים - אם הרצח קרה בין קרובי משפחה, או קרה בשוגג. במשפט הבדואי יש שייח'ים מוכרים הפוסקים בסכסוכים אלה. במקרה של רצח הם מנסים להרגיע, אבל לא מדברים על סולחה אלא נותנים לזמן לעשות את שלו. מאוחר יותר הם מנסים לאחות את הפצעים, ולשלוח מסרים למשפחת הנרצח לפתור את הסכסוך בדרכי שלום בסולחה. לרוב הם מקבלים תשובה שלילית.
נקמת הדם אצל הבדואים היא מוחלטת, והם חייבים לנקום כדי להחזיר לעצמם את הכבוד ואת אמון בני שבטם, אחרת ייחשבו מוגי לב וחלשים. בתרבות הבדואית יש מיתוס שמראשו של הנרצח יוצא לאחר המוות עוף משונה שנקרא
"האמה", וצועק מעל הקבר
"אסקוני אסקוני" - השקוני, השקוני (הכוונה: תנקמו למעני). הנביא מוחמד עליו השלום ביטל תופעה זו באומרו
"לא טיר ולא האמה באיסלאם" - אין עוף ואין האמה באיסלאם.
הנקמה של משפחת הנרצח הופכת לטקס חגיגי - הנוקמים טובלים את הכאפייה שלהם בדמו של הנרצח, עוטפים את הבד על כידון, וחוזרים לשבט. הנשים מקבלות אותם בשירי הלל:
"אח'דו אלת'אר ומחו אעאר" - נקמו ומחו מאיתנו את הבושה. בני השבט מברכים אחד את השני, שוחטים כבשים וחוגגים, ומרעיפים שבחים על זה שנקם והחזיר את כבודם.
על משפחת הרוצח למלא אחר הכללים הנהוגים:
1- הרוצח ובני משפחתו חייבים לגלות ממגורי השבט למקום מרוחק במאות קילומטרים, ולהתפלל לסולחה.
2- אם הרוצח לא שייך לשבט ולמטה של הנרצח, הרוצח ובני משפחתו יישארו במקום מגוריהם.
3- מותר למשפחת הנרצח לנקום ברצח אחד מבני משפחת הרוצח.
4- מותר לבני שבט הנרצח לפלוש, ביום הראשון אחרי הרצח, לשבט הרוצח, לקחת כבשים, גמלים וכספים. גם אם תהיה סולחה בעתיד, לא יקוזז מהכופר היום הראשון, הנקרא בתרבות הבדואית "פורת דם" או שעת' דם".
5- אסור לשדוד קרקעות של משפחת הרוצח.
6- אסור למשפחת הנרצח להרוג נשים וילדים ממשפחת הרוצח.
7- אם המשטרה שמה את ידה על הרוצח והוא נשפט למאסר עולם, בני משפחתו לא יוכלו לחזור למקום מגוריהם.
8- אם משפחת הנרצח נקמה והרגה אחד מבני משפחת הרוצח, מותר למשפחה לחזור למקום מגוריהם, והחיים בשבט יחזרו לסדרם.
9- מוות טבעי של הרוצח בבית סוהר לא ימנע ממשפחת הנרצח לרצוח אדם ממשפחת הרוצח. מוות טבעי לא נחשב לנקמה.
10- אם חלק ממשפחת הרוצח יצאו בהצהרה שאין להם קירבה למשפחת הרוצח, והמסמך חתום על-ידי שייח'ים - משפחת הרוצח תבטיח להם שלא ייגרם להם כל רע.
11- אסור לנוקמים לרצוח אדם ממשפחת הנרצח בעת שנתו, אלא להעירו קודם בשלוש קריאות רמות, לזהותו, ולאפשר לו לקרוא אלשהאדה לפני מותו.
12- אסור למשפחת הנרצח לשרוף שדות פלחה ולעקור עצים השייכים למשפחת הרוצח.
13- אם בית משפט פסק על הרוצח גזר דין מוות וביצע אותו, אסור למשפחת הנרצח לנקום (כי בית המשפט סגר את העניין), ומתירים למשפחת הרוצח לחזור למקום מגוריה.
לסיכום: מנהג נקמת הדם עדיין קיים בחברה הבדואית. 90% מהבדואים מקיימים נקמת דם, למען החזרת הכבוד לשבטם. אחוזים בודדים פותרים זאת דרך סולחה, שמתבטאת בתשלום כופר גבוה - מיליוני דינרים או שקלים.
אנוכי נגד הסעיפים הנ"ל, בגורמם לרדיפה של בני משפחת הרוצח שאין להם חלק ברצח, ומתפלל לאלוהים שיבוא יום והבדואים יפנימו שצריך להעניש את הרוצח לבדו.
