סבלן של העגונות אמיתי ונורא הוא. רק אישה או איש, שמלאך חבלה היקשה את ליבם, יוכלו לאטום אוזנם משמוע את זעקת הנשים הדלות – הממתינות לגאולתן, לשחרורן מכבלי נישואין שאין הן חפצות בהם יותר, ליום שבו יוכלו להקים משפחה חדשה, לשקם את חייהן. אפילו השפה המשפטית היבשה מתרככת וחמלה גדולה מתגלה בה למראה זעקת הדלות הללו. כזאת כתב
תאודור אור, שופט בית המשפט העליון, על אחת ממסורבות הגט:
- "אלה אמורים היו להיות ימיה הטובים. והנה הימים רעים וכלים כעשן. אך צער ומרירות הם מנת-חלקה. כל בקשתה אינה אלא כי תזכה לגט פיטורין, כי יותן לה לנסות ולשקם את חייה. ראויה היא אומללה זו כי יוסרו כבלים מעל ידיה, כי תשתחרר מאישהּ, כי תצא לחופש."
תענית אסתר היא לנו היום. היום שבו ביקשה אסתר המלכה מכל העם לצום ולהתפלל בעדה. לכן קבע מי שקבע שביום זה, נזכור כולנו, איש, אישה, ילדה וילד את העגונות, את מסורבות הגט אשר דומם הן תובעות בכל יום ויום בשנה את עלבונן, ושואלות: למה?
מצווה גדולה ביהדות היא התרת העגונות. אמנם, מצווה לחוד, ופסקי הלכה של בתי הדין הרבניים לחוד. במאות השנים האחרונות, כנראה בשל התרופפות גדרי הדת, נטיית ליבם של הפוסקים היא שמרנית, זהירה ומדודה. הממסד הדתי לא קיבל הצעות של ענקי רוח והלכה לפתרון שיטתי של הבעיה. הרב פרופ' סולומון שכטר – חוקר הגניזה, הרב פרופ' עמנואל רקמן – ממייסדי אוניברסיטת בר-אילן, הרב פרופ' דניאל שפרבר - חתן פרס ישראל למדעי היהדות, ורבים אחרים, ניסו ונכשלו.
הסרבנות כנשק נקמה השיח הציבורי מדגיש ומנגיד עובדות ידועות אלו: את המצוקה ולעומתה את קשיי הפתרון. אך מה שנוטה להישכח לעיתים הוא מקור התופעה. לא בתי הדין, לא החוק הישראלי, ולא ההלכה הם העבריינים כאן. סרבני גט, כמו גם סרבניות גט, הם זדים שינצלו כל פרצה משפטית כדי להתעלל בבן זוגם לשעבר. סיפורי גירושין רוויים מתח, כעס ושנאה. אנו שומעים על אימהות שמונעות מאבי ילדיהן לראותם, על אבות שמסרבים להתראות עם ילדיהם, על תלונות שווא ועל תלונות אמת, סכסוכים משפטיים ארוכים, עיקולים, העלמות רכוש, צווי מאסר, בגידות, חוקרים פרטיים, צילומים ארוטיים, ומה לא.
בין שלל התופעות, גם סרבנות הגט היא כלי נשק לגיטימי עבור אנשים מסוימים. סרבן הגט עושה זאת כדי להתנקם באשתו ולמנוע ממנה להקים משפחה חדשה. ואילו סרבנית הגט מתמידה בסירובה, כדי לזכות במזונות מבעלה במשך שנים רבות.
אבל, בזכרנו את מספר מקרי הגירושין בשנה, ואת העוצמה הרגשית הנלווית לסכסוכים כאלו, מפליא לגלות שרק כשלושה אחוזים מתיקי הגירושין אינם מסתיימים בתוך שנתיים. המאסרים, המזונות המוגדלים, ושאר אמצעי הלחץ בהם מצייד החוק את בתי הדין ובתי המשפט - הם שוט שצליפתו קשה. אולי לא כל העבריינים האלו באים על עונשם, אבל ברור שבסופו של יום, נשק יום הדין המיתולוגי: "אני לא אתן לך גט!", אינו מופעל ברובם ככולם של המקרים.
סבל שלא יכופר ועוד כדאי לזכור כי הקושי להתיר נישואין דתיים פועל בשני הכיוונים. האישה אינה יכולה להתגרש ללא הסכמתו של הגבר, בדיוק כפי שהגבר אינו יכול להתגרש ללא הסכמתה של האישה. אומנם ייתכן היתר הלכתי לגבר לשאת אישה שנייה, אלא שהיתרים כאלו ניתנים במשורה. ארבעה עד חמישה בשנה. בסופו של דבר, הסקר האחרון שנעשה בנושא, מגלה כי מספר סרבניות הגט גדול במעט ממספר סרבני הגט, וכי יש פחות מ-400 מקרים של סירוב גט בישראל.
המצוקה קשה היא. אסור לנו לאטום את ליבנו בפניה. גם עגונה אחת, סבלה בל יכופר ובל יישכח. ויפה תענית אסתר להזכיר את שוועת הנשים. אבל, מה שאסור הוא להשתמש במקרים הלא רבים מאוד האלו כדי לתרץ עיוותים קשים אחרים.
אבות שכולים לילדים חיים יש הטוענים כי בגלל בעיית סרבנות הגט, מוצדק להפלות אבות בדיני משמורת ומזונות. מושמעת הטענה כאילו יש איזון ושוויוניות בחוק הישראלי, המטיל את כל עול פרנסת הילדים על האב בלבד רק בשל היותו גבר, ועל כן סרבן גט בפוטנציה. טענה זו דומה לטענה כי מוצדק להטיל מיסים גבוהים יותר על בני עדות המזרח, רק משום שהם רוצחים ואנסים בפוטנציה, ויש לאזן לכן את הוצאות המדינה עליהם.
השקר שבשתי הטענות דומה: בני עדות המזרח אינם מועדים יותר לפשע מאחרים, כמו שגברים אינם מועדים לסרבנות גט או לתעלולים מכוערים יותר מנשים. גם השפלות שבשתי הטענות דומה, אך על השפלות הזו לא אשחית מילים. מי שאינו מבין זאת, מוטב שיפסיק לקרוא כעת. לי אין שיג ושיח איתו.
החוק הישראלי מקפח גם אבות שרוצים לגדל את ילדיהם. על-פי החוק הארכאי הזה, שאין לו אח ורע באף מדינה מערבית, אבא הוא הורה מדרגה שנייה. גם הפרקטיקה חשוכה היא. הקלות הבלתי תיאמן של ניתוק ילדים מאביהם מפחידה היא.
על-פי חישובים מסוימים, על כל עגונה שאינה זוכה להעמיד ילדים, יש שישה אבות שכולים לילדים חיים. אבל, החישובים אינם חשובים. אי-אפשר לספור או לשקול צער. וגם אם אפשר היה, אסור לעשות זאת.
יורקים בפני הצדק והאבות שופטים, אישי ציבור ואנשי מקצוע העלו הצעות לתיקון החוק, כפי שנעשה בכל מדינות המערב, אבל המתנגדות לתיקון ולקידמה מנופפות שוב ושוב בבעיית העגונות ומסורבות הגט: "איך אפשר לתת לגברים עוד קלף מיקוח במאבק הגירושין כשיש עגונות?", הן שואלות ומאיימות...
כל כך מעוותת התפיסה העומדת מאחורי השאלה המתחסדת הזו. כמה צביעות וגזענות יש מאחורי האשמת כל מיליוני האבות שכל-כך אוהבים את ילדיהם, בשימוש בהם בקלף מיקוח? האם בגלל כמה סרבני גט, ממרים ובזויים, נשליך מאחורי גבינו את כל ערכינו, נשכח את המוסר, נפקיר השוויון, נירק בפניו של הצדק?
אם תפגשו אישה שאומרת דברי בלע כאלו - שאלו אותה: האם אף על אביך היית אומרת שהוא היה משליך את אהבתו לך כאסימון לשולחן המשא-ומתן? האם גם אחיך, בנך, דודך - הם בני בליעל כאלו?
סבלן של העגונות אמיתי ונורא הוא. אבל, רק אישה או איש, שמלאך ציניקן היקשה את ליבם, ינצלו את זעקת הנשים הדלות והאומללות הללו, כדי לבוא חשבון עם כל אוכלוסיית האבות שלא עשו להם כל רע.
