בשוויץ אפשר - בישראל לא

חורף בשוויץ, המציגה את תמונות הבונבוניירה שלה - בתי עץ עם מרפסות מצועצעות וגגות רעפים אדומים, כאלה שאנחנו אוהבים לחקות, הרים תלולים מצופי שלג, שערוצי סלעים מחוררים בהם קווים זוויתיים וברחוב עצי מחט, שבמקום עלים צומחות חפיסות שלג עגלגלות.

אנחנו בעיצומו של יום שמש, הצובע את הנוף באור זוהר, בעיירת הנופש אדלבודן, שהייתה כפר של רפתות והיום היא אתר של בתי מלון קטנים וצימרים מרווחים. הולכים לטייל בשעת צהריים נאה ברחוב הראשי, שכולו משובץ חנויות עם חלונות ראווה מצוייצים ומחירים מדהימים. שומר נפשו ירחק.

מעט מאד הולכי רגל עוברים ברחוב, נוסעת מכונית עם גג מכוסה שלג ועובר אוטובוס עם תיירים סקרנים שמביטים מבעד לחלונותיו אל העיירה הציורית, העמקים הנפלאים וההרים התלולים, שמציצים בינות לבתים. התיירים לא רואים את מה שהולכי הרגל יכולים לראות בשעה זו של השלאף שטונדה - מנוחת הצהריים המקודשת.

אנחנו עוברים ברחוב ליד חנות שעליה מתנוסס השלט האדום Mode Seematter. החנות סגורה, האורות כבויים, העובדים יצאו לצהריים, אבל הבגדים נשארו בחוץ. שתי שורות של מתלים, ועליהם הרבה בגדים - ממכנסים לנשים, דרך חולצות T צבעוניות וכלה במעילי סקי, שכל אחד מהם עולה מאות יורו (אחרי הנחה של 50%!).

לעין הישראלית הסקרנית, המראה מוזר. איש אינו שומר. איש אינו מסתכל.

אחת מקבוצתנו הקטנה עומדת למדוד מעיל אדום ואחר-כך מעיל אפור. "מתאים לי?" - היא מחייכת. בינתיים אינה לבד. מקומית, שעברה ברחוב, נעצרה ליד המתלה השני, בדקה היטב את חולצות ה- T. נראתה בוחנת אותן ומחזירה למקום.

אחרי שראיתי את החנות, שמפקירה את סחורתה, הסתכלתי היטב לשני צידי הרחוב. ממול לחנות הבגדים, חנות גדולה של Zigaretten Tabak-bar, שאין לה שם רשמי, מציעה בחלון הראווה את אולרי הצבא השוויצרי המפורסמים, ובחוץ - לנוחיות כל עובר אורח - שני מדפים נמוכים מכוסים בסדין. אני מרים את הסדין ומוצא כלי אוכל מקרמיקה עבודת יד, חפיסות קלפים ותמונות קישוט מקרמיקה עם דמויות של ליצנים. ברחוב אין אף ליצן שייקח דבר.

הסקרנות גוברת וכעבור שני בתים אני מגיע לחנות של Brunner. כאן מוצעות נעלים על מדפים. זוגות זוגות, לנוחיות העוברים. לא כמו בחנות הסמוכה, שהציגה על מדרכה את הנעליים, אבל רק אחד מכל זוג. קמצנים...

הגדילה לעשות חנות לכלי בית House Maltartikel. אלה השאירו על המדרכה מטאטאים, סלי ענק ובתוכם גזעי עצים מנוסרים להסקה, יעים גדולים מאד לאיסוף שלג, מיכלים עם חומר למניעת החלקה בקרח בחצר הבית, סולמות ומיכלי חומרים כימיים שונים. לא יאומן - הכל חופשי.

לפני זמן ביקרתי בקפריסין, בעיירה קקופטריה שעל ההר. ראיתי, שנהגים משאירים את המכונית עם מנוע דולק והמפתחות בפנים והם נכנסים לחנות הסמוכה ומבלים שעה ארוכה בשיחה עם המוכר. חשבתי שזה שיא האמון והביטחון שלא יגנבו את המכונית. בשווייץ יש יותר אמון.

הייתי מארגן קבוצות לימוד, שיסעו מישראל לשוויץ. זה יעשה לנו טוב.