אל תגידו לא ידענו

לא מאהבה

ביום שישי, ה-27 לפברואר 2010, משכה את עיני רשימה קטנה שפורסמה בשולי עמוד פנימי של עיתון ידיעות אחרונות. הרשימה, מפרי עטו של איתמר אייכנר וכותרתה "בפרלמנט האירופי תקפו דוח גולדסטון". לרגע, חשבתי לעלעל הלאה, כי נדמה היה שישראל היא שהותקפה בעקבות דוח גולדסטון - אירוע שגרתי נטול עניין, שהורגלנו בו ואין בכך חדש - אך כפי שקורה מדי פעם, המוח פקד על העין לחזור ולקרוא את הכותרת ואז גם ראיתי מעליה שתי מילים ממוסגרות באדום - "בזכות ליברמן".

נגיעתו של החוג לתיאטרון בסמינר הקיבוצים בתרבות היהודית, מביאה אותו למחוזות בהם כמעט לא נגעו תיאטרוני ישראל עד היום. בעבר העלו את "מזריץ'", סיפורם המופלא של עשרה שהתחבאו בעליית הגג מעל למפקדת הגסטפו בעיר מזריץ'; וכן סיפור שהתרחש בעת חורבן בית שני, ועוד הצלחות רבות.

מצד אחד – דובאי. סיפורי אלף לילה ולילה, המרקיעים את כל שחקי הדמיון. תנועה מתמדת. תעוזה. תחכום. הערמה. העמדות פנים. ערמומיות. סיכול ממוקד. מטרה שמקדשת כל אמצעי.

בהיותי אזרחית מדינת ישראל הדמוקרטית, עיון בעיתון הבוקר עורר בי (שוב) תחושת דאגה רבה, וגם בושה עמוקה. לפחות בשלושה עניינים חשובים המתרחשים בימים אלה, חוזר ועולה עניין של מרמס זכויות האדם של אזרחי מדינת ישראל ברגל גסה – ו"ביטחונית", צריך לומר.