ראיון עם מולייר

לפני מספר ימים, הלכתי לטרטיף. לידי ישב אדם מבוגר עם מבטא צרפתי. הוא הציג את עצמו. מולייר. כן, זה שכתב ב-1664 את הקומדיה שהכנסייה סילקה מהגוּגל. הוא שאל אותי מדוע אני יושב משועמם בעוד כל הקהל מתפקע מצחוק. השבתי לו שאני מכיר את העלילה. פעם קראו לה טרטיף, היום קוראים לה מערכת המשפט.

טרטיף הוא כומר שגילה כיצד הדת מסייעת לעסקים, ובמחזה הוא מתארח אצל בעל אחוזה. כשהוא לוקח או מבקש משהו, הוא עושה זאת בקדושה, תוך הצמדת כפיים והרמת עיניים. זה "רצון האל" הוא מנמק. אט-אט, עוטה גלימת מוסר ודת, הוא משתלט על מארחו וזה כה מוקסם ממנו, עד שהוא אפילו מפציר בו שייאות לשאת לאישה את בתו הצעירה, והאליון [בן האל] כמובן נעתר ל"שלטון האל".

בין דרי הבית יש מי שמנסים להזהיר את אבי המשפחה מפני תחמנותו של טרטיף, אך הוא אוטם אוזניו, משתיקם בצעקות רמות ואף מגרש אותם לרחוב, ממש כפי שנוהגים אצלנו במבקרי מערכת המשפט, ובצדק! הייתכן שחוטאים כמותנו נבקר שופטים, לאחר שהם עצמם כבר כתבו כמה פסקי דין ובהם הם קבעו והוכיחו (!) שהם בעלי מוסר אדיר ומבקריהם הם עבריינים (או פוליטיקאים)?

עם התקדמות העלילה, המארח מחליט להעביר את כל נכסיו, עוד בחייו, לבעלותו של טרטיף שהוא קדוש, הגון וישר כמעט כשופט עליון. ושוב טרטיף נעתר באצילותו ל"רצון החוק" והבעלות על נכסי המארח עוברת לידיו, יחד עם ארגז של מסמכי סוד שחבר הפקיד בידי המארח. אומנם יש מי שצועקים לו שאם הח"כים יתערטלו מנכסיהם ויאפשרו לבג"צ לבטל חוקים וגם הכל יהיה שפיט, אז הכמרים ישתלטו על החקיקה. ומיד קופצת קבוצה ענקית של שופטים, ח"כים, עיתונאים וארכיבישופים מהאקדמיה ובראשם המארח, וצועקת יותר חזק שאסור לסמוך על הח"כים ולמען "חוק האל" צריך שהשופטים המוסריים יפקחו על החקיקה.

הסברתי למולייר שאצלנו זה כמובן הרבה יותר מזה: "אנשי מערכת המשפט יושבים אצלנו בוועדות איתור וממנים זה את זה ואת נאמני המערכת לתפקידי מפתח ורגולציה ואוי לך אם תתעסק עם אחד מהם כי בכך תוכיח כוונה לפגוע ב'שלטון החוק'; הם יושבים בוועדות חקירה וחוקרים את מחדלי חבריהם; הם שופטים ומבקרים את עצמם ואת בני משפחותיהם והתלונות עליהם נבדקות על ידם; ועדות משפטנים - שהרי אין לסמוך על מי שאינו משפטן - ממליצות אלו סמכויות להעניק למשפטנים; הם בוחרים עבורנו יועצים משפטיים לממשלה או לכנסת; אין עליהם בקרה חיצונית; אפילו מבקר המדינה הוא שופט לשעבר - לא עניין של הכרח אלא של מסורת המשקפת את האמון שנותנים בהם הח"כים - וכך הביקורת נראית; הם קובעים עבור אחרים כללי אתיקה וגם עבור עצמם (אם כי את הכללים של עצמם הם לא מקיימים); הם שופטים בתיקים שבהם יש להם אינטרסים - כפות מוצמדות, עיניים למרום ומלמול על אודות מרות הדין - אך מספרים לכולם שמשוא פנים זו בעיה של בני תמותה רגילים והם לא; הם מתראיינים בתקשורת ומסבירים מדוע אין לאפשר לאחרים להתראיין בתקשורת; הם דורשים מגוגל¹ לסלק אתרים שלא נוהגים בהם מנהג בני אלים, ובכלל...".

בשלב זה של המחזה, אשת המארח מספרת לבעלה שטרטיף לוחץ עליה לנאוף איתו, ומציעה לו להסתתר מתחת לשולחן בעת שהיא מזמינה את טרטיף לשיחה, כדי שייווכח במו עיניו ואוזניו מיהו איש המוסר העליון שהוא מעריץ. ואכן, ברגע המלחיץ, הבעל יוצא מתחת לשולחן ותוך צעקות רמות דורש מטרטיף להסתלק מביתו, אלא שהוא שוכח שבעצם הבית כבר לא שייך לו אלא לטרטיף (כפי שהממשלה שכחה שהיועץ שלה כבר מזמן הפך לשופטה).

בקטע הזה, בעוד הקהל כולו דרוך לקראת ההתפתחויות, פרצתי בצחוק רם ומתגלגל. "למה כאן אתה צוחק?", שאל אותי מולייר בסקרנות מהולה בתרעומת. "פשוט מאוד", הסברתי לו. "כשמדובר במערכת המשפט, אצלנו כמעט אף אחד לא היה מעז לצאת מתחת לשולחן, עד שהמערכת תגמור".