מי יציל את האודים מטפרי ממשלות ישראל?

הקדמה

מי שמכיר את תולדות התעמרות ממשלות ישראל כלפי ניצולי השואה, יכול לעבור ישר לסיפורו של מר נצ"ש (ניצול שואה), שם הזוי לחלוטין. ממשלות ישראל מתעמרות באופן מתמיד ועקבי בניצולי השואה, כי ניצולי השואה (נצ"ש) הרי עברו כבר את כל העינויים, הייסורים, העושק ואי-הצדק שנגרם להם ובכל זאת שרדו, כך לפי כל ממשלות ישראל ושרי האוצר בראשן. אז זהו, שלא. הם לא ישרדו. כיום יש בארץ כ-35,000 נצ"שים ומספרם קטן מדי יום.

תזכורת: הגרמנים העבירו לממשלת ישראל כספים כדי שזו תחלק אותם לנצ"שים. אבל ממשלות ישראל לא מיהרו. ראיתם יהודי נפרד מכסף בקלות? אז כך קרה שנצ"שים מארצות מסוימות נאלצו (באמצעות עורכי דין מאכערים) לפנות לבג"צ. והבג"צ כמו הבג"צ, לא מיהר. פעם דחה ועוד פעם דחה, עד אשר חייב את הממשלה לפצות את הנצ"שים. אך הממשלות לא מיהרו, ולמרות שהכספים שיועדו, הוקצבו ואושרו על-ידי ועדת הכספים של הכנסת, שר האוצר הרגיש לסבלם (אברהם הירשזון, כן, זה שיושב בבית הסוהר) לא אישר את התשלומים עד אשר מפלגת הגמלאים לא עשתה מהומות וחברת הכנסת מטעמם אף התעלפה על דוכן הנאומים. כן הוקמו ועדה שבראשה כבוד השופטת (בדימוס) הגב' דליה דורנר והרשות לזכויות ניצולי השואה. ואז, סוף-סוף, הזכאים שמחו לשמוע שהנה יקבלו את כספם.

פרק א'

סיפורו של מר נצ"ש (סיפור אמיתי לחלוטין באחריות הכותב כולל מסמכים וכיו"ב):

בוקר אחד התעורר מר נצ"ש מוקדם כרגיל (זה טבעם של זקנים ועוד יותר של כאלה הסובלים מסיוטים), הכין לעצמו כוס תה וציפה לשמוע את חדשות הבוקר. בחדשות בישרו לו שהנה הוא עומד לקבל קצבה בעקבות הנכות שנקבעה לו, העומדת על 25%. מר נצ"ש שמח לשלם את שכר הטרחה לעורך הדין שזכה למענו בבג"צ, וציפה לכסף שיגיע. וזה אכן בא. כי עד לאותו יום, מר נצ"ש התפרנס רק מקצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. בדואר הגיע תלוש ובו פירוט תשלומים כדלקמן:

• תשלום משולב: 3,400 ש"ח;

• תוספת לנזקק: 25.0 (!) ש"ח;

• איזון: 252 ש"ח;

• מכסת טלפון ודמי שימוש: 27 ש"ח;

• (אם לא נספור את האגורות) סך הכל: 3,482 ש"ח.

יופי! אמר לעצמו מר נצ"ש, עכשיו אוכל לקנות כמה תרופות. אלא שהוא המשיך לקרוא וגילה כי ניכו לו 1,900 ש"ח מהסכום הכולל, שזו קצבת הזקנה מביטוח לאומי! שאל מר נצ"ש, האזרח הנאמן, הצנחן (בשלוש המלחמות), את "הרשות לניצול זכויות ניצולי השואה": למה אתם מורידים לי מהפיצויים מגרמניה את כספי הביטוח הלאומי? הרי אני שילמתי כל החיים לביטוח לאומי, אז מדוע אתם קושרים בין שני דברים שאין ביניהם כל זיקה? אמרו לו" "ככה זה, כי כך החליטו בוועדת הכספים" (בהצבעה פוליטית של כמה פוחלצים שבעים). שתק מר נצ"ש, אם כי שאל את עצמו אם לא כדאי לשנות את שם הרשות ל"הרשות לניצול ניצולי השואה".

פרק ב'

מצבו הפיזי, הנפשי והמנטלי של מר נצ"ש הורע (ידיו החלו לרעוד, נתקף התקפי חרדה ואף אושפז בעקבות כך בבית חולים, איבד חוש התמצאות, סבל מסיוטים ועוד) - דבר שהביאו לפשיטת רגל, שבעקבותיה איבד את ביתו וכל אשר היה לו. בחוסר ברירה ותוך ויתור כל כבודו העצמי, בהרגשה שכאילו הוא מבקש נדבות או סיוע מהעזרה הסוציאלית, פנה מר נצ"ש לרשות בבקשה לזימון לבדיקה באשר לאחוזי הנכות. מר נצ"ש הגיע ליום המיועד לעמוד מול הרופא שיקבע את אחוזי נכותו. כאן המקום לספר על מיקום הרשות. הרשות מחזיקה שתי קומות (7-6) במגדל מפואר בתל אביב (בניין נצבא, רח' יצחק שדה 17) וצפוף להם שם, כי יש מנהל, מזכירות, פקידות, הנהלת חשבונות, מחשבים והכל מכל טוב. "אם יש כסף זול, אז אפשר לחיות ברוחב יד", אמר לעצמו מר נצ"ש והלך לכיוון משרדו של הרופא.

לרוע מזלו, הוא היה הראשון בתור ולאחריו החלו להגיע עוד מסכנים כמוהו, אלא שהרופא איחר בלא פחות מ-45 דקות בנימוקים ששכח תיק בבית, פקקי תנועה וכולי. מר נצ"ש מצא את עצמו יושב אל מול הרופא חסר הסבלנות, שרק ביקש לראות את ידיו ולאחר פחות מ-5 דקות אמר למר נצ"ש שאת ההחלטה ישלחו לו הביתה. מר נצ"ש קיבל תוספת של 5% לנכותו. וזאת תוך 5 דקות בצירוף מכתב שסכום התגמולים לא יעלה, כי הוא נשאר כמו שהוא, עד 39.9% נכות.

מיותר לספר כי מר נצ"ש היה מעוניין לפנות לוועדה עליונה אשר תבדוק ותכריע. אז הוא ביקש ועדה עליונה. לאחר לחץ מתון מצידו, קיבל מר נצ"ש זימון לוועדה העליונה. שם ישבו שלושה אנשים שאחד מהם ישן, אחד היה הדומיננטי בשיחה ואחד ששאל שאלה אחת. לא נערכה למר נצ"ש כל בדיקה. השיחה נמשכה 17 דקות בדיוק, במהלכה נשאל האם הוא משוכנע כי הבעיות מהן הוא סובל הן תוצאה מחוויותיו בשואה. מר נצ"ש, שבעברו היה מהנדס ומכבד אנשי מקצוע, השיב בכנות ש"לא, הוא לא יודע", כי זה לא המקצוע שלו. תמה ה"בדיקה" שלא החלה. כעבור עשרה ימים קיבל מר נצ"ש מכתב ובו נכתב כי הוועדה העליונה העלתה את אחוזי נכותו ל-37.5% וכמובן שאם זה לא מעל ל-39.9% אין לזה משמעות כספית. אך אם מר נצ"ש רוצה לערער, הוא יכול לעשות זאת בבית המשפט המחוזי (לא פחות!).

אפילוג

נשאלות כאן מספר שאלות:

• א) איך הרופאים המכובדים יכולים על-סמך ראיון בן דקות ספורות להגיע לרזולוציה של 0.1%? למה 37.5% ולא 38%? איך קובעים 39.9% ולא 40%? הוראה מלמעלה?

• ב) על-חשבון מי מוחזקים משרדי הרשות בבניין המפואר?

• ג) איך רופא אחד קבע 5% נכות והוועדה העלתה ב-12.5%?

• ד) כמה כסף יש בקופה בסך-הכל?

• ה) איך ניצול שואה קשה-יום יוכל לתבוע בבית המשפט המחוזי? מאיפה יש לו כסף לעורכי דין ולאגרות? אבל במערכת לא טיפשים, הם יודעים וסומכים על כך.

• ו) והשאלה החשובה מכל היא: מדוע לא לוקחים את כל הכספים של ניצולי השואה ומחלקים אותם באופן חד-פעמי לכל הניצולים לפי דרגת נכותם, ומצמצמים את הרשות ל-8 עובדים לכל היותר? כך הרי ייחסכו כספים רבים. אלא אם כן, יש למשרד האוצר תוכניות משלו לניצול כספי ניצולי השואה למטרות אחרות. כל מה שצריך הוא להקפיא את המצב הנוכחי. עובדי הרשות ימשיכו לבלות במשתה כל עודנ"ארו כמה עקשנים שמסרבים למות. לשר האוצר ולמר ר. פינטו מנהל הרשות הפתרונים.