ראש הממשלה שרון חשף השבוע כי פוליטיקאים מן השמאל, בעיקר שמעון פרס וחיים רמון, נפגשים עם בכירים פלשתינים, בין השאר יחד עם טריה לארסן והשגריר האמריקני קרצר. חשוב להדגיש כי פגישות בין אנשי אופוזיציה לפלשתינים אינן יוצאות דופן. כנסים בינלאומיים בנושאי שלום נערכים כל הזמן. אלא שבניגוד לפגישות האמורות, הכנסים הבינלאומיים מאוזנים בדרך כלל גם באנשי קואליציה (אם הם חפצים לבוא) וחשוב מכך: הם אינם סודיים ואינם נשמרים מעין הציבור בקפדנות כמו הפגישות שחשף רה"מ.
מדוע ישנה בעייתיות בפגישה של אנשי אופוזיציה עם מנהיגי העם הפלשתיני עימו אנו מצויים בעימות מזוין? ובכן, ראשית ישנה בעיה קשה ברושם הציבורי הנוצר, כפי שאפילו פוליטיקאים מן השמאל מודים באופן גלוי (למשל אהוד ברק). נוצר רושם כי אנשי העבודה רואים במנהיגות הפלשתינית שותפי דרך ובאנשי הימין, כולל רוב היהודים בישראל - שהצביעו כזכור באופן גורף לימין, אויב.
דומה כי שמעון פרס וחיים רמון, כמו עמרם מצנע ואברום בורג לפניהם, יכולים לעשות עסקים רק עם הפלשתינים. הם מבינים אותם. הם גמישים איתם. הם עוזרים להם. הם מזדהים איתם. עם הימין, לעומת זאת, הם לא מצליחים להזדהות. משלחי ומממני רוצחי ילדים ונשים הם בני שיח להם, בעוד המתנחלים המיישבים את יהודה, שומרון וחבל עזה הם שנואי נפשם. זאת כאמור משכילים להבין אנשי עבודה מתונים, והם יוצאים, בתוך מפלגתם, נגד התופעה המכוערת של הזדהות עם האויב ושנאת עמך.
מעבר למראית העין הרעה ישנה בעיה חמורה עוד יותר. האם בלתי אפשרי שהפלשתינים מפרשים את הפגישות הללו כביכול מוצגת לפניהם אלטרנטיבה של ממש למשא-ומתן עם ממשלת שרון? ובמיוחד הדבר נכון כאשר הפגישות מלוות בקמפיין פרו-פלשתיני של מפלגת העבודה כנגד הגדר הבטחונית ליושבי איו"ש והדרישה לצאת מעזה, וגם אם הדברים לא נאמרים בפירוש (ואיננו יודעים מה נאמר, כיוון שאנשי מפלגת העבודה מסתירים מאיתנו באדיקות אפילו את קיום הפגישות - קל וחומר את תוכנן). האם פירוש זה לא מעודד אותם שלא לשתף פעולה עם הממשלה הלגיטימית?
בתגובת נגד טיפוסית, יש המשווים את פעילות השמאל מול הפלשתינים לפעילות של פוליטיקאים מן הימין בקונגרס האמריקני. אולם האם התלונן אי פעם מישהו שפרס נפגש עם טריה לארסן ועם דיפלומטים אירופאים בזמן שלטון הימין (במסגרת התמימה לכאורה של "מכון פרס לשלום")? לא. והרי ידוע כי בפגישות אלה עולים לא רק נושאים פוליטיים פנים-ישראלים, אלא גם מגויסים כספים, נידון המצב המדיני הבינלאומי של ישראל ומוחלפות עצות הדדיות. עד כאן לגיטימי.
כך גם כאשר בני אלון מציע את ירדן כמדינת הפלשתינים לחברי קונגרס אמריקנים, הוא אינו עובר בכך על נורמות דמוקרטיות מקובלות ואינו עשוי להזיק בכך למדינתו ולעמו. באופן דומה אין בעיה אם פרס אומר ללארסן שיהיה מוכן לוותר על חברון כאשר יהיה בשלטון. הדברים הללו אולי אינם ראויים יתר על המידה, אך יחד עם זאת גם אינם פסולים.
אבל כאשר אומר יו"ר האופוזיציה דברים שכאלה לאנשי ערפאת תוך כדי מלחמה, כאשר הוא מתקיף בשבילם את שרון ומפלגת העבודה המרוששת יוצאת בקמפיין יקר "לצאת מעזה עד פסח" ובתוכנית מדינית נגד הגדר המונעת פיגועים באיו"ש, כאשר האופוזיציה נותנת למנהיגי הצד המסוכסך עמנו להבין כי עדיף להם לא לדבר עם שרון משום שניתן ללחוץ אותו מהאופוזיציה, אזי נחצים קווים אדומים. קווים אדומים של שיתוף פעולה לא לגיטימיים בין שני גורמים שהאינטרס המשותף שלהם הוא לפגוע ולעקר את אפשרות הפעולה של השלטון הנוכחי.
מדוע הדבר כך? מדוע ישנו הבדל כה חד בין אנשי קונגרס אמריקנים ולארסן מחד, ופלשתינים מאידך? משום שככל דיפלומט, בהנחה שהוא אדם ראוי, יקדמו אנשי הקונגרס הימניים גם את יוזמות פרס וטריה לארסן השמאלני יקדם את יוזמת שרון, אם יחשבו שהן בכל זאת משפרות את המצב. לבטח הם לא ימנעו אותן וירעו את המצב בשטח כדי להעניק לצד פוליטי מסוים יתרון.
אבל לאבו-עלא ולערפאת, כמו גם לשמעון פרס ולחיים רמון, חשבון נוסף. חשבונם של הפלשתינים הוא שכפי שהדבר מצטייר, הם יוכלו לקבל ללא תמורה מפרס או דרך פרס את אותם הדברים ששרון ידרוש תמורתם ויתורים. הרי פרס מבחינתו בוודאי לא ירצה להגיע למצב שהוא צריך לפרוס לשרון רשת ביטחון ובכך לדרדר עוד יותר את מצב מפלגתו העגום ממילא. חשבונם הנוסף של חיים רמון ופרס הוא כמובן פוליטי ואלקטורלי. הישגים של הממשלה אינם רצויים להם.
לכן, כאשר מנהיג האופוזיציה נפגש עם הנהגת האויב בזמן מלחמה, בזמן שהממשלה רוצה לדון בהפסקת אש והעולם כולו מביט בכליון עיניים, עולה חשד לניגוד עניינים חמור. בענייני ביטחון לאומי ופגיעה של ממש בשלטון הנבחר, כמו בכלל הנהוג לגבי שופט בבית המשפט, מראית עין מספיקה בהחלט. לכן שיתוף הפעולה, מעבר לגבו של השלטון הנבחר, מהווה פגיעה קשה בנורמות דמוקרטיות בסיסיות, כאלו המקובלות ללא היסוס בכל העולם.
כאשר חושבים על הקמפיין המוזר של מפלגת העבודה לגבי היציאה מעזה (מדוע מוזר? משום שככל שיהיה מוצלח יותר כך ימנע יותר משרון לצאת, כדי שלא להראות כמי שסדר יומו מוכתב על-ידי האופוזיציה) וההתנגדות לגדר הבטחונית באיו"ש, ומקשרים זאת לפגישות תיאום המדיניות עם הפלשתינים, נוצרת תמונת הסכמות ותיאומים פוליטיים בין מי שחושב שצריך להעיף את האויב המשותף למפלגת העבודה ולפלשתינים: השלטון הישראלי הימני אשר נבחר ברוב גדול בבחירות דמוקרטיות. אין מדינה בעולם שהייתה מוכנה לקבל התנהגות כזו של נבחריה.
הרי לפרס כלים רבים לנסות ולערער את שלטון שרון. והרי לו היה מסתפק בביקורת פנימית קטלנית, לא היה לנו דבר וחצי דבר להעיר, לא היו כל השערות ולא היה עולה כל חשד. באמת שקשה להבין מדוע, בניגוד לכל נורמה דמוקרטית נהוגה, צריכה מפלגת העבודה להסתבך בשיתוף פעולה עם הפלשתינים. כפי שהסביר אהוד ברק, אסור למי שרוצה להצטייר כציוני להראות כמשתף פעולה עם שונאי ישראל ומממני הטרור. אסור לו להצטייר כמי שיש לו אינטרסים משותפים איתם. ובמיוחד במקרה זה, בו שיתוף הפעולה רב השנים, האינטרסים והממון של השמאל הרדיקלי עם הפלשתינים, יוצר דעה מוצקה על האינטרס המשותף, דעה שהיא הרבה יותר מאשר מראית עין. ברור כי דעת הקהל לא תסלח ולא תשכח.
הפוליטיקאים אנשי השמאל מודעים לכך היטב, ולכן הם מנסים להסיט את הדיון לאופן שבו הגיע המידע לידי שרון. אלא שגם כאן הם מבקיעים שער עצמי. ככל שייצרו את הרושם שהפגישה הייתה סודית יותר כך הם מחשידים את עצמם עוד יותר.
אבל האמת היא שמה שמעניין יותר מאשר הנזק הפוליטי והתדמיתי לשוחרי הפלשתינים מן השמאל, הוא הנזק הממשי הנגרם לעם ישראל. לפגישות החשאיות והעלומות של השמאל והפלשתינים נזק ממשי, משום שהן גורמות לעיכוב פגישות, הסכמים, צעדים בוני אמון, יצירת מערכת יחסים בין השלטון הישראלי לפלשתינים, ועוד. עלינו לסרב בתוקף ליכולתה של האופוזיציה לשתף פעולה עם האויב על מנת שהממשלה לא תוכל להגיע להסכם או להשיג הישגים דיפלומטיים. הדבר נכון הן לימין והן לשמאל. זהו עניין נורמטיבי עקרוני של כל מדינת לאום: טובת העם והמדינה חייבת לבוא לפני טובת המפלגה, ואסור לעודד וחובה למנוע מצב שיש בו ניגוד עניינים שכזה.
משום כך יש לחוקק חוק פגישות דיפלומטיות של אישי ציבור. כל שר, ח"כ ואיש ציבור בכלל, יהא תחת חובת דיווח לגוף ממשלתי מיועד (הכפוף למשרד ראש הממשלה). הדיווח יהיה נגיש לציבור הרחב. לפני כל פגישה יהא על איש הציבור למסור את נושאי הפגישה המיועדים ולאחריה יהא עליו להגיש תקציר. אי דיוקים, הסתרות או שקרים ייהוו עבירה פלילית. אין פעילות דיפלומטית של חברי כנסת שמותר לה להיות סודית.
אין שום סיבה שבני אלון לא ידווח על פגישותיו בקונגרס והצגת תוכניתו המדינית, ואין שום סיבה שחיים רמון יאדים ויסמיק מבושה מול המצלמה כאשר ישאלו אותו מדוע שרון הזדעזע לנוכח הדברים שהוא אומר בפגישות עם בכירים פלשתינים. מגיע לעם הבוחר בפרס, חיים רמון ובני אלון להכיר את דעותיהם כפי שהם מציגים אותן במפגשים דיפלומטיים. רק מי שיש לו מה להסתיר, רק מי שעושה "עסקים מלוכלים", רק מי שחותר נגד אושיות הדמוקרטיה, יתנגד לחוק מעין זה. הישרים והדמוקרטים לא יהססו לרגע לדווח ולכפוף את עצמם לטובת המדינה. וכאמור, לא מדובר בהגבלה כללית, אלא רק כזו שתחול על אישי ציבור.
משאים ומתנים חשאיים תהיה רשאית לערוך רק הממשלה, בפרוצדורה מיוחדת משלה, וגם זאת תוך חובת דיווח, כך שביום מן הימים גם התיעוד של הפגישות הללו יהא נגיש לציבור. אגב, חוק כזה אינו בלתי מקובל בעולם, בוודאי ככל שהדבר נוגע למנהיגי מדינות שהמדינה מצויה עימם במצב עימות.
לסיום הערה. ישנם לא מעטים המשתמשים בטיעון "הוואקום שמשאירה הממשלה" בכדי להצדיק פעילות אנטי דמוקרטית (ולעתים לא חוקית) מובהקת שנוקטים אישים מסוימים מן האופוזיציה. חשוב להבין כי גם אם יש אמת בכך שהממשלה משאירה "ואקום" (ובסה"כ לעיתים אי-פעולה היא החלטה לגיטימית, מודעת ומועילה), אין בכך כל הצדקה לפעילות כזו.
כל פושע וכל מאפיונר הגובה דמי "פרוטקשן" יכול לטעון שהוא בסך הכל ממלא "ואקום" שמשאיר השלטון: הוא מגן על העסקים במקום בו המשטרה משאירה "ואקום", הוא מספק סמים והימורים כי יש "ואקום" שהשאירה המדינה, וכו'. הטיעון הזה אינו מכשיר אף פעולה כשלעצמו והוא אינו מוסרי בעליל, כפי שמוכיחה העובדה הפשוטה שלא יהא קביל בשום ערכאה משפטית.
אם כן, השאלה היא האם המעשים מוצדקים בלי קשר ל"ואקום", כיוון שזה אינו מצדיק כשלעצמו שום מעשה. זכותו של השלטון לא לקדם יוזמה מדינית או להציב תנאים מוקדמים כמו אלה המופיעים במפת הדרכים, והעובדה שהתנאים אינם מתמלאים אינה מכשירה פעולות לא דמוקרטיות ולא חוקיות, כמו למשל משא-ומתן עם האויב.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
