השיח הפוליטי והמו"מ: מדוע אין כאן שלום?

שני אירועים נפגשו בשבוע האחרון: הפגנת השמאל בשבת האחרונה בשייח' ג'ראח והאזכרה ליגאל אלון ביום שני בקיבוץ גינוסר. שניהם מסמלים באופן טראגי את מצבו העגום של השמאל הישראלי.

היה פה פעם שמאל, חלוצי, לוחם, שהתעסק בעיקר במאווייו של העם היהודי, שהזכות על ארצו לא הוטלה בספק, שהושיט יד לשלום אבל מתוך ביטחון בצדקת תביעותינו המדיניות והפוליטיות, שמאל שהתעקש להחזיק בתל חי בתוך ים ערבים למרות שהסיכויים אפסו.

מה נותר ממנו, או נכון יותר מאלה הנושאים את שמו לשווא? קשה למצוא היום שמאל ציוני, למרות שהשמועות אומרות שיש רבים כאלה בתוכנו. על ייצוגו השתלטו השוליים הרדיקליים, שציונות עבורם היא מילה מכובסת ל"ימין קיצוני", שאדמה היא ערך פלשתיני והתיישבות היא רק עילה להלשנה בחו"ל.

בספטמבר 1975, כחודש לפני שעצרת האו"ם קבעה שציונות היא גזענות, נאם שם יגאל אלון כשר החוץ בממשלת רבין הראשונה. בנאומו אמר שהציונות היא "הביטוי המודרני של המורשת היהודית העתיקה", היא "תנועת השחרור הלאומית של עם אשר הוגלה ממולדתו ההיסטורית", היא "גאולתה של אומה עתיקה מגורל טראגי וגאולתה של ארץ מעזובה בת דורות" - אמירות שהיו מזכות אותו בתשעה קבין של לאומנות פשיסטית מצד דוברי השמאל הישראלי כיום.

ראו ההפגנה האחרונה של השמאל בשייח' ג'ראח בירושלים. אלפי ערבים ויהודים תחת דגלי פלשתין והתנועה הקומוניסטית. דגלי ישראל הועלמו, והבודדים שהופיעו בשוליים החליפו מגן דוד בכיתוב "שלום עכשיו".

הקריאות הדומיננטיות בהפגנה לא כוונו כבר לירושלים אלא - ליפו. כן, חברים, יפו היא שטח כבוש. לא רק במאי "עג'מי" בסיפור, אלא קבוצה גדולה בתוכנו מתבוננת על הסכסוך הפוליטי בפרספקטיבה קולוניאליסטית בת 130 שנה, מאז העלייה הראשונה.

מי הדובר החביב על שדרי ישראל בכל הקשור לשמאל? דב חנין. היהודי הנחמד הזה לא נראה מזיק. נו, אז היו דגלים אדומים ודגלי אש"ף, אז קראו קריאות לאומניות ופשיסטיות (פשיזם ושמאל זה ההומאניזם החד"ש) בעד שחרור כל פלשתין מהים עד הירדן. שטויות.

ממש לא במקרה שמענו השבוע על חזרתם של שני מורדי "העבודה" אל דיוני הסיעה בכנסת. החזרה השפופה לוותה בהצהרות מתלהמות שהם באו לייצר אופוזיציה מבית, שכן מפלגת העבודה "מכשירה את הימין הקיצוני". כך מתוארת ממשלת ישראל בפיהם. טרוף מערכות. אני מקווה שעמיר פרץ ואיתן כבל לא היו משתתפים בהפגנה בשייח' ג'ראח, אבל מבחינה עקרונית הם נמצאים שם, בקריאות "לשחרר את יפו הכבושה".

אכן, מי שעוד מייצג משהו מהשמאל הישראלי הציוני, שרוחו של יגאל אלון מרחפת בין דובריו, הוא האגף השפוי במפלגת העבודה בהנהגתו של אהוד ברק. כל השאר - מורדי העבודה, מרצ וחסידי שלום עכשיו קשורים שלא בטובתם בעבותות גורל ואידיאולוגיה עם השמאל הרדיקלי הלא ציוני.

אבל בשיח הציבורי כמעט שלא שומעים את השמאל הישראלי השפוי. הוא מותיר את הזירה לקיצונים שנמנו פעם על המחנה שלו וכיום עוסקים בקעקוע מתמיד של זכויות היהודים בארצם במסווה של שיח זכויות אדם מפוקפק שבו לכולם יש זכות, רק לא ליהודים.

הדעה השלטת הנשמעת מצד שמאל גורסת שתחלואי האזור מקורם במורסה המבעבעת ששמה מדינת ישראל. אין שלום - אשמת ישראל; יש מלחמה - אשמת ישראל; טרור - בגללנו; אחמדינג'אד - הוא משמש רק תירוץ לנתניהו כדי "לא לעשות דבר". השיח ההזוי הזה נשמע בפריים טיים והופך למנטרה עֶדרית בפי רוב קובעי הטעם והטון.

אבל הנה מתחילות שיחות עם הפלשתינים. שמחה רבה. אביב הגיע, ביידן בא. בשעה טובה, לאחר 20 שנה, שוב נפתחות שיחות מדריד. הפלשתינים מוכנים לאפשר לשדכן להעביר מסרים אליהם מהכלה, אבל בתנאי שלא יראו אותה פנים מול פנים. ומה לדעתכם ישיגו שם? אם חלקים ניכרים באינטליגנציה הישראלית חיים בשלום עם הקריאה "לשחרר את יפו הכבושה", מדוע שהפלשתינים יסתפקו בפחות, הרי נסיגה מלאה לגבולות 67', כולל ירושלים, הם כבר קיבלו מאולמרט?