הנה נקודה שלא מדברים עליה בהקשר של הפגנות החרדים הבלתי-פוסקות. השבוע נעצרו ארבעה חרדים כאשר ניסו להפריע לפרויקט בנייה בציפורי, בטענה שבמקום יש קברים (סתם הערה: לפי כמות הקברים להם טוענים ארגונים חרדיים, דומה שבארץ כולה לא היו ד' אמות בלא קבר). תוך זמן קצר הגיעה התגובה במאה שערים, בדמות יידויי אבנים והבערת פחי אשפה.

כרגיל, המתפרעים היו צעירים בני עשרה ובשנות ה-20 לחייהם. ועל זה אני שואל: האם אין אלו אותם שמצהירים על כך ש"תורתם אומנותם", ובשל כך לא הולכים לצבא ולא משתלבים בשוק העבודה אלא חיים על חשבוננו? שהרי אין זה סביר, שהם יכולים לצאת ממקומות עבודתם בכל שעה שירצו, להתפרע קצת, לחזור לעבודה, לצאת שוב וחוזר חלילה. מכאן, שמדובר באנשים שזמנם בידיהם.

מצד שני, קשה לראות אפילו רבנים חרדים קיצוניים המתירים ביטול תורה לטובת הפגנות. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שמדובר בבטלנים - אבל לא אלו עליהם אמרו חז"ל, שחייבים להיות עשרה כמותם בכל עיר. חכמינו כיוונו לאנשים הבטלים ממלאכה ועוסקים בתורה, ולא למי שבטלים גם מתורה וגם ממלאכה ועוסקים בחילול שם שמים.

אז ממה הם מתפרנסים? נפעיל שוב את ההיגיון ונמצא, שמן הסתם הם רשומים באיזושהי ישיבה או באיזשהו כולל ומקבלים קיצבה. אפשרות חילופית או מצטברת: הם עובדים ב"שחור".

ומכאן לפתרון: כל חרדי שייעצר בזמן התפרעות, שמו ייגרע ממצבת הישיבה/הכולל בהם נרשם והוא יידרש להתגייס לצבא. במקביל, ייבדקו מקורות הכנסתו ובמידת הצורך ייפתחו נגדו הליכים של רשות המיסים. ואז נראה את הגיבורים שייצאו להתפרע.

השרים לא מוכנים לפיקוח על הוצאותיהם בחו"ל. השרים לא ממהרים לחשוף את מקורות הונם. נגיד בנק ישראל לא מוכן לפיקוח של ועדת הכספים על תקציב הבנק, ולפיקוח של משרד האוצר על שכר עובדיו. חברי הכנסת עושים ב"תקציב לקשר עם הבוחר" כבתוך שלהם. אז למה לעזאזל הם חושבים, שאנחנו מסוגלים לסמוך עליהם?! במחשבה שנייה, בכלל לא איכפת להם אם אנחנו סומכים עליהם, כל עוד אנחנו מממנים להם את החגיגות.

דחיית ההצבעה השבוע על חוק הגיור היא תוצאה ישירה של מאבקים פנים-חרדיים. בעוד שס מוכנה לאפשר לרבני הערים לערוך גיורים, יהדות התורה מתנגדת בתוקף. יש לכך שתי סיבות. ראשית, הרבנים הספרדיים באופן שיטתי יותר פרגמאטיים מעמיתיהם האשכנזיים. שנית, לשס יש שליטה כמעט מלאה על רבני הערים הספרדיים, בעוד יהדות התורה טרם הצליחה להשתלט על משרות אלו ומדי פעם מתמנים, רחמנא לצלן, רבנים ציוניים.

בעיית הגיור היא פצצת זמן החותרת תחת אושיותיה של ישראל כמדינה יהודית, וחייבים למצוא לה פתרון שגם ההלכה וגם המציאות יוכלו לחיות איתו. ויש פתרונות כאלו; תשאלו את הרב חיים דרוקמן והרב ישראל רוזן. אם הפתרונות הללו לא יעוגנו וייושמו, נקבל מצב של מדינה אחת לשני עמים - אבל לא יהודי ופלשתיני, אלא יהודי א' ויהודי ב'. את מחיר מאבקי הכוח והכבוד החרדיים, כולנו עלולים לשלם.

מדי שנה לפני פסח אני נתקל באותה תופעה: הכשרים הניתנים למוצרים שבשום פנים ואופן לא צריכים אותם. הדין הוא פשוט, ברור וחד-משמעי: מה שאינו ראוי למאכל כלב - אין בו דין חמץ. אבל למרות זאת, תמצאו הכשרים על נוזלים לרצפה ועל סבונים לכלים ועל ניירות אפייה ועל תמרוקים ומה לא.

חשוב להבין, שברגע בו המוצר עצמו אינו ראוי למאכל - בכלל לא משנה האם פירורים ממנו ייכנסו בכל זאת בדרך כלשהי לגוף האדם. נוזל הכלים יכול להיות עשוי מחמץ גמור, אך העובדה שהוא נוגע בכלי ממנו אוכלים - אינה מעלה ואינה מורידה. כנ"ל לגבי תמרוקים: הם נכנסים לגוף האדם דרך העור ולא דרך הפה ולכן אין להם דין של מאכל.

אז למה בכל זאת יש הכשרים, ועוד של בד"צים למיניהם? מה, הם לא יודעים את מה שאני יודע? התשובה כנראה פשוטה מאוד: כל הכשר כזה עולה כסף ליצרן וממילא מכניס כסף למשגיח. מובן שהעלות מתגלגלת על הצרכן, שבמקרים רבים או שאינו יודע את הדין, או שהולך בעיניים עצומות אחרי רבותיו וקהילתו. מי שהופך את היהדות למטבע עובר לסוחר, שלא יתפלא שערכה בעיני הבריות יורד.

ועוד משהו על קניות: את התמונה המצורפת צילמתי השבוע בסניף מגה ברחוב אורי בתל אביב. מי אמר שעובדים עלינו רק באותיות הקטנות?

לידיעות אחרונות היה השבוע (9.3.10) סקופ. בשנת 2002 גבה בנימין נתניהו מיליון שקל מעמותה לסיוע לנזקקים תמורת יום אחד של עבודה, והעמותה הפסידה מכך הון רב.

זו הייתה הכותרת הראשית של העיתון. בתוכו, על פני שני עמודים (!), סופר כיצד נתניהו ביקש וקיבל 180 אלף דולר כאשר הוזמן להרצות בפני תורמים פוטנציאליים בארה"ב. למעשה, המסע ארך ארבעה ימים ועבודתו של נתניהו התפרסה במצטבר על יום וחצי, אבל מה זה משנה. העיקר: ראש ממשלתנו עשק עניים.

אפילו לגישתו של ידיעות אחרונות, נתניהו מילא את התחייבויותיו ואין זו אשמתו שגיוס התרומות לא עלה יפה. אז מה כן רוצים ממנו? לא ברור. אולי זה שסירב לתת הנחה, אולי זה שקיבל מיליון שקל.

למי ששכח, נתניהו היה אז אזרח פרטי. העמותה שהזמינה אותו היא גוף פרטי. הייתה כאן התקשרות כלכלית טהורה, בין קונה מרצון ומוכר מרצון. איש לא הכריח את העמותה להזמין את נתניהו, איש לא הכריח אותה לשלם לו את הסכום שביקש, איש אינו טוען שנתניהו לא ביצע את מלאכתו, איש אינו טוען שהוא לא שילם מיסים. ונא לא לשכוח, שמדובר בסיפור מלפני שמונה שנים.

אז למה זה שווה בכלל איזכור בעיתון, שלא לדבר על כותרת ראשית ועוד כפולת עמודים? משום שבמאבק של ארנון מוזס נגד שלדון אדלסון ו"ישראל היום", האמת היא כנראה גורם שולי בלבד והעניין לציבור הוא כנראה עניין זניח.

לפני שבועיים פרסמתי כאן את המתיחה הפורימית של עלון שס "עונג שבת", ולפיה נציג המפלגה נפגש עם מחמוד אחמדינג'אד ושמע בשבחם של ראשי סיעתו ובגנותן של הסיעות החרדיות האחרות. במסגרת הבדיקה האם אכן מדובר במתיחה, פניתי ב-28 בפברואר למשרד החוץ (דרך אתר המשרד; אין שם דוא"ל ישיר של לשכת הדובר) וביררתי האם פגישה כזו התקיימה.

את התשובה קיבלתי ב-3 במרס מיוסי לוי, מנהל המחלקה לתקשורת ישראלית. שלושה ימים נדרשו למשרד החוץ כדי להנפיק את התשובה הבאה: "לצערי איני יכול לאשר או להכחיש את הידיעה". ניסוח כזה, יודע כל עיתונאי מתחיל, הוא סוג של אישור.

בתגובה, שאלתי מדוע נדרשו שלושה ימים כדי להגיב והאם המשרד יודע שמדובר במתיחה. עברו עוד ארבעה ימים, וב-7 במרס לוי שב וענה: "התשובה התעכבה עקב הצורך בתיאומים. עימך הסליחה. אין לי מה לחדש בנושא, וצר לי על כך".

אם זה לא היה משרד החוץ שלנו, הקובע כיצד ניראה בעולם - זו באמת הייתה בדיחה. אבל למעשה, זה ממש לא מצחיק. ואם בכל זאת יש כאן בדיחה, היא על חשבוננו.