ליברמניפולטור חסר-מעצורים

בצדק כועס, אומנם, ליברמן על שלולה מצא לנחוץ להניח זר דווקא על קברו של יאסר ערפאת ברמאללה. עוד יותר מובן כעסו על שהנשיא הברזילאי אינו מוכן להסתייג מנשיא-אירן, מחמוד אחמדינג'אד, אותו אירח באחרונה בארצו. אבל מכאן ועד להתנהגות נלוזה וקלוקלת, הגובלת באינפנטיליות לשמה – רחוקה מאוד הדרך. את הסתייגותו מלולה יכול היה ליברמן להביע בשיחת פנים-אל-פנים עימו, בדרך שעשו זאת הנשיא, שמעון פרס, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, בוודאי לא במחיר של עלבון והשפלה ילדותית.

לא מעט אירוניה יש בכך שליברמן תמיד צודק ולעולם אינו מסוגל לטעות. זו הסיבה שאין שום טעם לייסר את איווט בשוטים ובעקרבים. עם עור עבה, כמו זה שיש לו, לא קיים סיכוי כלשהו שחטאי העבר של ליברמן לא יישנו; רק שבסופו של דבר הצרה היא שהמדינה היא זו שתיאלץ לשלם את מחיר החרפה שהמיט עליה ליברמן; שהרי יותר משבייש איווט את לולה, הוא בייש, בעצם, את המדינה שלו.