החברה הישראלית מלאה בדיבורים על סרבנות, מימין ומשמאל.
ניזקה של תופעת הסרבנות גדול בהרבה מכמות הסרבנים ותומכיהם, ומאחר שהמערכת השלטונית אינה מגיבה בתקיפות הנדרשת הרי שסכנתה של התופעה לחברה הישראלית חמורה מאוד.
ראשית כדאי לברר את הבעיה המושגית שבהבנת התופעה:
הסרבנות איננה קיימת במשטרים שאינם דמוקרטיים, במשטרים כאלו התגובה לאזרח (או יותר נכון לנתין) שיסרב לקיים הוראה שלטונית תהיה חמורה (לרוב עונש מוות).
הסיבה לכך הינה פשוטה: סרבנות היא שלילת הלגיטימציה של השליטים לשלוט ובמשטר כזה אין פשע גדול מזה, במשטר זה השליט הוא הבעלים על המדינה ותושביה, הוא איננו עוד אזרח.
במשטר דמוקרטי, לעומת זאת, כולם אזרחים שווים הכפופים למערכת חוקים וכללים.
במשטר זה, מתנהלת תחרות מתמדת על השליטה במוקדי הכוח, וכלל האזרחים הוא שקובע בבחירתו את זהות השלטון.
אבל, וזהו "אבל" חשוב, גם במדינה דמוקרטית תפקידו של השלטון הוא לדאוג לקיומו של סדר ציבורי (מעבר לשמירת הביטחון כלפי חוץ) ובמובן הזה אין הבדל בין שלטון דמוקרטי לשלטון אחר.
מן הטעם הזה שתי סכנות הפוכות עומדות לפיתחו של המשטר הדמוקרטי, אנרכיה או מונרכיה (או כל שלטון שאיננו דמוקרטי).
קריסת האפקטיביות השלטונית תצמיח אנרכיה ולעיתים סכנת האנרכיה תעלה את התביעה לשלטון חזק.
מן הטעם הזה שמירת החוק ואכיפתו הם נשמת אפה של הדמוקרטיה.
חברה דמוקרטית מיוסדת על הסכמת האזרחים, מי שאיננו רוצה לחיות בה רשאי לעוזבה. בחברה זו, 'כל יחיד הוא מלך', במובן זה שלכולם אפשרות שווה לבחור, להיבחר ולהשפיע, אבל מרגע שבו נבחר הממשל מתקיים מצב הדומה למשטר לא דמוקרטי, יש שלטון המקבל את ההכרעות וכופה אותן.
בישראל ישנן קבוצות שבהן משמעו של הביטוי "כל יחיד הוא מלך" נתפס בצורה מדאיגה. לפי תפיסה זו לכל יחיד יש עקרונות מוסר העומדים מעל יכולתו של השלטון לחייב את היחיד לפעול בניגוד לתפיסה זו.
הכיבוש, פציפיזם א"י ועוד נתפסים כהצדקות של היחיד לאי מילוי הוראות השלטון.
סרבני השמאל, למשל, מסרבים לבצע הוראה אחת של השלטון (שנבחר על-ידי רוב האזרחים), אבל ממשיכים לקבל שירותים מן השלטון, לעבוד במוסדות ציבוריים ועוד.
באותה העת שהם מסרבים להוראה אחת הם מצפים ששאר האזרחים והשלטון ימשיכו למלא את יתר חובותיהם באופן סדיר, אחרת חייהם יהפכו לסיוט.
יוצא שסרבנות מותנית בקיום סדיר של החברה, אחרת תאבד את משמעותה.
תארו לכם פציפיסט הרואה שודד חמוש מגיע לביתו, האם לא יזעיק שוטר חמוש מכף רגל ועד ראש שיגן עליו ועל ילדיו? הפציפיסט פועל מתוך הנחה סמויה שרוב החברה פועלת מכוח ההיגיון.
חשוב להבין שאין הבדל בין סרבנות מימין או משמאל, שני הצדדים כופרים בהסכמת היסוד המכוננת את החברה הדמוקרטית, ההסכמה לקיים את מרות השלטון הנבחר.
כדאי לזכור עוד, כי האפשרות היחידה לפעול מחוץ לכללים היא מרידה בשלטון, ואכן הסרבנות היא סוג של מרידה, ולכן על הממשלה להגיב בחומרה: הפיכת העבירה לפלילית, ענישה מחמירה במיוחד ועוד.
מי שבמחנה הלאומי משתעשע ברעיון הסרבנות כדאי שייקח ברצינות את אופי הפעולה (מרד) ואת תוצאותיה (אנרכיה עד כדי מלחמת אזרחים).
לשלטון הייתי ממליץ לבצע פעולה מערכתית מקיפה ותקיפה לפני שהתופעה תהפוך לרחבה מדי.
ישאל השואל: ומה אם השלטון פועל באופן לא מוסרי ורוב העם תומך בו, האם גם אנו נפעל כך?
אפשרויות הפעולה הן תמיד שלוש: ציות, גלות או מלחמת אזרחים, כל אופציית-ביניים אחרת, מלבד היותה שקרית ולא עקבית, היא אנרכיה.
ועוד לא דיברנו על הממלכתיות כערך יסוד המאפשר קיום של משטר תקין. על כל אזרח בחברה דמוקרטית מוטלת אחריות להגן על עצם קיומו של המשטר גם בתקופות בהן מצפונו מתנגד לפעולות המשטר, על זה אמר רבי חנינא ב'אבות': "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".
רבים מדי תופסים את עצם קיומה של החברה הדמוקרטית המאפשרת חופש רב יחסי, כדבר מובן מאליו ולא כהישג אנושי אדיר שיש להגן עליו, (אנלוגיה טובה בהקשר זה היא האופן המובן מאליו בו רבים תופסים את הקידמה הטכנולוגית ומכאן הם מפתחים השקפות עולם מסוג כזה שהיה משאיר את המין האנושי במערות), הישג שבלעדיו המצב היה גרוע הרבה יותר מכל בחינה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
