ללסל היו שאיפות שלא היה להן סיכוי להתגשם בתוך הקהילה היהודית - שאיפות שבתנאי הזמן והמקום ההם יכלו להתמלא רק תוך הפניית עורף ליהודים. אפשר להניח שבמצב זה קל היה לצרוּת המוחין האנטי-יהודית של החברה הסובבת לחלחל אליו. לסל לא התנצר ומעולם לא התכחש לשורשיו היהודיים, וידע אפילו להתבדח על חשבון עצמו והאנטי-יהודיות שלו בכותבו כי "יש שני סוגי אנשים שאינני יכול לסבול, עיתונאים ויהודים - ולמרבה הצער אני נמנה עם שניהם". ואכן, מסוף העשור השני לחייו ואילך הוא הפגין אהדה זעומה ביותר כלפי היהודים, ובעיקר מתח עליהם ביקורת. הוא האשים אותם במה שהיה מקובל בזמנו להאשים בו את היהודים, אף על-פי שהוא עצמו היה קורבן להתקפות אנטישמיות מצד מבקרים ויריבים פוליטיים.

את הכּוּך, כביכול, של העניינים היהודיים המיר לסל בָּאוּלם הרחב של תנועת העבודה הגרמנית והסוציאליזם. הוא התאונן לעתים על הפסיביות של הפועלים הגרמנים, תלונות שדמו לאלו שהשמיע על הפסיביות של היהודים. אולם טרוניותיו כלפיהם לא גרעו כהוא זה מרגישותו למצוקתם של הפועלים כפלח האוכלוסיה המקופח והמנוצל בחברה הגרמנית, וגם לא מהתגייסותו הנמרצת, ותכופות גם האמיצה, לטובת עניינם - ככותב, כהוגה, ולא פחות מכך גם כפעיל ואיש ארגון. אשר ליהודים, לעומת זאת, הוא נטה יותר לאמץ את הטענות נגדם, והרבה פחות להילחם נגד קיפוחם ובהגבלתם.

יתרה מכך, בפעילותו למען הפועלים הגרמנים והסוציאליזם השתמש לסל בטיעונים אנטי-יהודיים, כאשר תקף את הליברליזם של המעמד הבינוני. על עורכו היהודי של העיתון הליברלי "ברלינר פולקסצייטונג", למשל, כתב לסל שהוא "אדם שאינו יכול אפילו לכתוב בגרמנית, אדם שלאט אבל בטוח משחית את לשוננו הלאומית ואת אופייה באמצעות אותו זבל מוזר הקרוי לשון גרמנית-יהודית שהוא מאכיל בו את קוראיו".

בין אלו שביקשו להשיל מעליהם את זהותם היהודית וללבוש זהות חלופית - זהות סוציאליסטית או קומוניסטית, על תקן אחיהם לנשק של בני מעמד הפועלים הרמוס - היו לא מעטים שאכן הצליחו להתקבל בחברה בצלם פניהם החדש. אלא שגם במקרה שלהם, המניע היה במידה רבה חזיון שווא. רצון עז להאמין, שחתימתם על כתב האישום המקובל נגד היהודים, והתחברותם עם המאשימים לסיעה אחת, יסירו מעליהם בהכרח את כתם יהדותם ויסיטו אותם ממסלולם של החיצים הנורים ב"יהודים". המציאות, כמובן, אינה כפופה לחוקי הכרח כגון אלה.

לא רק מתנגדי המחנה הרדיקלי הדביקו על אנשי השמאל היהודים את התווית של סוכני המזימה היהודית. גם בתוך שורות השמאל הרדיקלי, ובוודאי בקרב רבים מבני מעמד הפועלים עצמו, זוהו היהודים הרדיקלים לעתים קרובות כחלק מהקהילה היהודית, שהיא מטבעה אויב קפיטליסטי חסר תקנה. אפילו בקרב אותם רדיקלים שהיו משוחררים, יחסית, מנטיות אנטישמיות, עדיין רווחה התפיסה שהאוניברסליזם הקיצוני שבו דגלו חבריהם היהודים-לשעבר - אותה השקפה שכל הבדלי המוצא, התרבות והלאום בין בני האדם הם שריד פרימיטיבי שיחלוף מהעולם בהשתרר האוטופיה - הוא חזון יהודי פרטיקולרי של העתיד הסוציאליסטי. ובאמת, כזה הוא היה: יליד תשוקתם של אותם יהודים להיפטר מן ההקשרים האתניים שלהם עצמם ולהמעיט בערכם.

נוסיף כאן הצצה קטנה אל העשורים הראשונים של המאה העשרים ואל "מכון פרנקפורט למחקר חברתי" ואנשיו, היהודים ברובם, המוכרים כיום כ"אסכולת פרנקפורט". הללו אימצו את האמונה המרקסיסטית כתמצית זהותם החלופית. אלו מהם שהצליחו לברוח מגרמניה הנאצית נטו קודם לכן, ברובם, לזלזל באנטישמיות הגוברת. קיומה של זו סתר את הניתוחים הניאו-מרקסיסטיים שלהם בדבר הדיאלקטיקה של ההיסטוריה, את אמונתם שההיסטוריה האנושית כולה ניתנת להסבר במונחים של מלחמת מעמדות, ואת הקפדתם להמעיט בחשיבותה של ההשתייכות האתנית. הם בחרו לראות את האנטישמיות הגרמנית כתופעה זניחה, שאין טעם להשחית עליה זמן עיון יקר. אסכולת פרנקפורט ייצגה זן מסוים של בריחה מהזהות היהודית, שאת הזהות החלופית שהוא מספק אפשר לכנות "יהודי במנוסה". המלומד היהודי הנודע גרשום שלום תיאר את המכון בנימה משועשעת משהו, כ"כת היהודית הבולטת ביותר שיהדות גרמניה ניפקה".

דוגמה מובהקת לאלו האחרונים הוא מייסד הקומוניזם המודרני, קרל מרקס. אביו של מרקס התנצר כשנה לפני הולדתו של האחרון, צעד שנבע, לפחות בחלקו, מרצונו לקדם את הקריירה שלו. מאז ואילך טיפח מרקס האב זהות תרבותית גרמנית. את בנו קרל הטביל לנצרות כשהיה בן שש. הוא האמין שהמיר זהות פגומה וזכה בזהות נעלה, ואת ההשקפה הזו נטע גם בבנו.

עם כניסתו אל הזירה הציבורית, ניכר היה במרקס הבן, שהוא מבקש להרחיק עצמו מן "היהודים". לדברי הפילוסוף וההיסטוריון ישעיה ברלין, "מנוי וגמור היה עמו", עם קרל מרקס, "לעשות כמיטב יכולתו כדי שלעולם לא יכוונו כלפיו אותם דברי לעג וקלס שהיו מנת חלקם של אחדים מן היהודים הגדולים בדורו - היינה, לסל וד'יזראלי - כל ימי חייהם". מכאן והלאה התמיד בהתקפות חריפות על היהודים; נראה שכאשר נוכח לדעת שהוא משמש מטרה קבועה לחיציהם של אנטישמים, בחר להאשים לא את משגריהם של חיצים מורעלים אלה אלא את "היהודים", שהטילו על חייו את צל קיומם הבזוי - והחריף עוד את ניסיונותיו לברוח מצל זה.

בכתביו מדקלם מרקס, ואף משכלל, את הטענה האנטי-יהודית הפופולרית שנטייתם של יהודים לעסוק במסחר היא עדות לניוונם, ומוסיף וטוען שהיהודים אינם מסוגלים להגיע להישגים אמנותיים או אינטלקטואליים מקוריים.

במסתו "לשאלת היהודים" (1844) טען מרקס, שמוגבלותה הבסיסית של הרוח היהודית, והישענותה של החשיבה היהודית על המוחשי בלבד, לא אפשרו לה לעצב דת אמיתית. לפיכך יצרו היהודים דת דֶמה, שביטוייה המעשיים הם חומרנות ועיסוק במסחר. עוד תוצאה של מוגבלות היהודים, טען מרקס, היא שאין להם כושר יצירתי ורגישות אסתטית.

במסה כותב מרקס: "מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר-מכר. מהו אלוהיו החילוני? הממון... מה שטמון בדת היהודית באורח מופשט - הבוז לתיאוריה, לאמנות, להיסטוריה, לאדם כתכלית לעצמו - כל זה הוא נקודת המוצא הממשית המודעת, של איש הממון וכישרונו".

וכיוון שעל-פי מרקס הכסף נעשה תשתיתו של הסדר החברתי במערב, המערב יוהד. "אלוהיהם של היהודים נעשה חילוני, הוא נהפך לאלוהי העולם הזה". מבחינה זו, סדר היום הרדיקלי של מרקס אינו שידוד מערכות בחברה המודרנית שיוביל לשחרור כל בני האדם, ובתוכם היהודים, אלא שידוד מערכות של החברה המודרנית, שמהותו היא שחרור העולם מהאתוס של היהודים. וריאציות על הנושאים האנטי-יהודיים הללו שזורות בכתבי מרקס לכל אורך הדרך.

בטיעוניו האנטי-יהודיים של מרקס המופיעים בכתבים שפרסם אפשר לראות לא רק כניסיון לטהר עצמו מיהדות בעיני דעת הקהל, אלא גם כתשובה ישירה למבקריו שבהתקפותיהם על כתביו תיארו אותם כתוצרים מעוותים של מוח יהודי זדוני, זר ופרימיטיבי. שכן, כבר בראשית כתיבתו של מרקס, עוד לפני שנת 1850, פורסמו עליו דברי ביקורת אנטישמיים. הוא תואר כמהפכן הנחוש בדעתו לכפות על גרמניה דיקטטורה יהודית. טענות מסוג זה המשיכו להיות מוטחות בו כל ימי חייו. מרקס טען בהתמדה שמגיניו של הסטטוס קוו החברתי, שומרי הסף של החברה הבורגנית, הם עצמם "מיוהדים", ויחד עם היהודים הם מעכבים את התפתחותה של האנושות.

ככל שהטיח מרקס טענות כלפי מבקריו הגויים, טענות אלו היו ונותרו עלבונות גסים כלפי היהודים דווקא, העלאת-גירה והחרפה של הבדיות האנטישמיות שרווחו בזמנו. בהשתמשו בהן, ביקש להפגין את נבדלותו מ"היהודים", וכך לזכות בלגיטימיות ציבורית.

יהודים מומרים - שבתגובה להאשמות האנטישמיות נגדם טוענים שהמאשימים עצמם נוהגים כ"יהודים" - היו מחזה נפרץ באותה תקופה. כך למשל נהג היינריך היינה, המשורר היהודי שהתנצר, שכמה ממבקריה של שירתו טענו שהיא פגומה מיסודה בשל מגבלותיה האסתטיות וקוצר ידה האמנותי של הרוח היהודית. היינה השיב למבקרים שבמקום לקיים שיח ביקורתי רציונלי ומנומק, הם מעלים נגדו טיעונים רגשיים ודמיוניים, ובכך הם הולכים בדרכי הפלפול התלמודי הפרימיטיבי.

תופעה זו, של יהודים המצטרפים אל משמיצי אחיהם, רווחה גם בקרב סוציאליסטים לא רדיקלים. פרדיננד לָסָל, למשל, היה מתון ממרקס, ושלא כמותו לא התמכר לפיזור האשמות נגד היהודים, ובכל זאת אפשר להבחין אצלו במהלך דומה.

לסל היה מייסדה של תנועת העבודה הגרמנית, נשיאה הראשון של הסתדרות העובדים הכללית הגרמנית ודובר בולט של הסוציאליזם בגרמניה. הינתקותו מהקהילה היהודית באה כנראה במידה רבה על-רקע מזגו הסוער ושאפתנותו, אך היה בה גם משום ביטוי להפנמה מסוימת של הרגש האנטי-יהודי בחברה הגרמנית. כשהיה בן 16 כתב ביומנו על חלומו "לראות את עצמי עומד, חמוש, בראש היהודים ומוליכם לעצמאות", והביע סלידה מהפסיביות שהיהודים נוהגים, לדעתו, כלפי נוגשיהם. בשנים הבאות שב להתבטא בנושא, בהביעו תחושת זרות כלפי הקהילה היהודית והאמונה היהודית - תוך ניסיון ברור להבהיר לקוראיו כמה רחוק הוא מהיהודים. ניכרים גם עקבות השפעותיהן של בדיות אנטישמיות. במקום אחד הוא כותב:

"אינני אוהב יהודים בכלל; אני אפילו שונא אותם ורואה אותם רק כבניה המנוונים של תקופה גדולה שעברה מזמן מהעולם. כתוצאה של מאות שנות עבדות, אימצו לעצמם אנשים אלה תכונות של עבדים ולכן יחסי אליהם הוא עוין כל-כך".

אותו דפוס חשיבה ניכר בעמדות שנקטו יהודים במרכז אירופה בנושאים נוספים. כמו, למשל, יחסם אל המפלגות הליברליות. ליברלים במרכז אירופה נטו בדרך-כלל יותר משמרנים לצדד בהרחבת זכויותיהם של היהודים. חלקם עשו זאת מתוך עיקרון, ואחרים - מטעמים פרגמטיים. אולם יהודים רבים שהצטרפו לתנועות ליברלית בחרו להתכחש לכך שאהדה זו נבעה, לפחות בחלקה, מאינטרסים פוליטיים העלולים להשתנות בכל רגע. בכמיהתם הנואשת לקבל תמיכה מבחוץ, ולהגן על בני עמם על-ידי ניצול ההזדמנות לקשירת גורלם בגורלה של ישות חברתית גדולה וחזקה יותר - הם התפתו לדמות לעצמם את המפלגות הליברליות כמָהוּת נשגבת ונצחית, ואת הליברלים ככוח שלבטח יעצב את העתיד.

גבריאל רִיסֶר היה פעיל יהודי ליברלי מוביל באמצע המאה ה-19. בין הפעילים הפוליטיים היהודיים בזמנו, הוא היה יחיד כמעט בפעילותו הקולנית והנמרצת למען השגת שוויון משפטי ליהודים. יהודים אחרים שנכנסו למערכת הפוליטית במדינות גרמניה ניסו, ברובם המכריע, לנתק את עצמם מהעניין היהודי ואף מזהותם היהודית עצמה.

אלא שגם ריסר נזהר מלהצטייר ככיתתי מדי, והאמין שגורלם של היהודים ישפר אם יחברו לכוחות פוליטיים שלכאורה אוהדים אותם. פעמים רבות הסביר מדוע בעיות מסוימות של הציבור היהודי כרוכות בבעיות פוליטיות ולאומיות כלליות יותר, ולאמונתו בתמיכתם של הליברלים ביהודים לא היה סייג. פעם אחת הצהיר: "תנו לי ביד אחת את שוויון היהודים, וביד שנייה את הגשמת החלום היפה של איחודה המדיני של גרמניה [שהיה אז חזונם של הליברלים] .. ואני אבחר בלא היסוס בשני, כי מובטחני שבכלל האחדות גם השוויון".

כמה הרחיקה לכת האידיאליזציה שערכו יהודים רבים לקשר עם הליברלים הגרמנים ולפירותיה הצפויים של ההתבטלות העצמית היהודית, אפשר לראות בחילופי דברים בין ריסר לבין המלומד והתיאולוג הגרמני השמרני היינריך אברהרד גוטלוב פאולוס. פאולוס טען שכל עוד ידבקו היהודים בדתם, הם יהיו בני לאום נפרד הזכאים למעמד של אזרחים מוגנים אך לא לאזרחות מלאה. הוא אף סבר, שניסיונם של היהודים להיחשב גרמנים לכל דבר ייגמר בגירושם או אף בהשמדתם. ואילו תשובתו של ריסר הייתה שאיחוד גרמניה יושתת בלא ספק על עקרונות הנאורות הליברליים - הצדק והשוויון - ולפיכך יוביל באופן בלתי נמנע להענקת שוויון מלא ליהודים.

העניין בדוגמה הנ"ל אינו העובדה שההיסטוריה הוכיחה את טעותו של ריסר באופן הזוועתי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הדברים יכלו להתפתח אחרת, ואולי אף לעלות בקנה אחד עם תקוותיו. העניין הוא הוודאות הגמורה, האשלייתית, של ריסר, בניגוד לסימנים רבים שרמזו אחרת, כי יצירת בריתות עם הגורמים הנכונים והתבטלות עצמית יובילו לתוצאות שהוא איווה להן.

רוב היהודים באזורים אלו שאפו להידמות לשכניהם ולהתקבל על ידיהם ולהשתלב בהם, ונטו להיספח אל הזרם המרכזי של המחשבה המדינית הליברלית. לצד התמיכה במפלגות ליברליות צצה גם תמיכה בתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות.

ההזדהות הקטגוריאלית של יהודים עם מפלגות שמאל פשטה במרכז אירופה ובמערבה. הניעו אותה רצון להסתלק ממה שעשוי להצטייר לגנאי כפרטיקולריזם יהודי, כמו-גם חשיבה משאלתית שלפיה הכללתן של השאיפות היהודיות בתוך תנועות גדולות יותר תצמיח ליהודים רווחה.

רבים מאלו שפנו אל הסוציאליזם עשו כך משום שהתפכחו מקסמן של המפלגות הליברליות אשר, בין יתר מחדליהן, לא לחמו באפליה דה-פקטו שנהגה נגד היהודים, ולא נאבקו בעלייתן של המפלגות האנטישמיות בעקבות איחוד גרמניה. היו מהם שקיוו כי מצוקות כרוניות של היהודים תוקלנה, אם הטיפול בהן יוטמע בתוך המאבק למען קבוצות מוחלשות אחרות, ומעמד הפועלים בפרט, ואם המבנה החברתי בארצותיהם ישונה מן היסוד. חלקם אף האמינו, שאם יתרחקו מהבורגנות ומהקשר המגונה שבין היהודים למעמד הבינוני, ירככו רבים מאויביהם את שנאתם. יהודים אחרים במערב אירופה נהו אחר מפלגות שמאל קיצוני מתוך כוונה לפשוט מעליהם לחלוטין את זהותם היהודית וללבוש במקומה את אדרת הגיבור של מעמד הפועלים.