למי תודה, למי ברכה

מיוחד הוא קורבן התודה בפרשת הקורבנות שאנו קוראים בשבתות אלו. מיוחד - מכמה היבטים. הראשון: רוב קורבנות היחיד האחרים באים בעקבות חטא, דהיינו - אירוע שלילי בחייו של האדם; קורבן התודה, כפי ששמו מעיד עליו, בא לציין אירוע חיובי שעבר עליו. השני: התורה אינה אומרת על אלו אירועים בדיוק יש להביאו, והלימוד הוא בכלל מספר תהילים. השלישי: אין עוד קורבן יחיד שלצידו יש להקריב כמות אדירה כזו של לחם - 40 ככרות. והרביעי, הנובע מן השלישי: התורה יוצרת מצב בו הקורבן נאכל ברוב עם, כך שהמקריב יוכל לספר לקהל רב ככל האפשר את הטובה שעשה לו ה'.

נתעכב נא על הסעיף השני ברשימתנו - האירועים המחייבים את הבאת הקורבן. על המילים "אם על תודה יקריבנו", אומר רש"י: "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכים להודות, שכתוב בהן [תהילים ק"ז] 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה'".

נעיין באותו פרק בתהילים ונראה כיצד מתאר המשורר התרחשויות אלו.

• א. "תעו במדבר, בישימון דרך, עיר מושב לא מצָאו. רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף. ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם. וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב" - הרי לנו עוברי מדבריות.

• ב. "יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל. כי המרו אמרי אל, ועצת עליון נאָצו. ויַכְנע בעמל ליבם, כשלו ואין עוזר. ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם. יוציאם מחושך וצלמוות ומוסרותיהם ינתק" - הרי לנו אסירים שהשתחררו.

• ג. "אווילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו. כל אוכל תְתַעֵב נפשם ויגיעו עד שערי מוות. ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם. ישלח דברו וירפאם וִימַלט משחיתותם [=מרדתם שחת, ממוות]" - הרי לנו חולים שנתרפאו.

• ד. "יורדי הים באוניות, עושי מלאכה במים רבים. המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים, יירדו תהומות, נפשם ברעה תתמוגג. יחוגו וינועו כשיכור וכל חוכמתם תתבלָע. ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. יָקֶם סערה לדממה ויֶחשו גליהם. וישמחו כי ישתוקו [הגלים] ויַנחם אל מחוז חפצם" - הרי לנו יורדי הים.

הלימוד מפסוקים אלו אינו דין לזמן המקדש בלבד, אלא מכאן גם דין ברכת "הגומל" בימינו. דין זה הורחב למחוזות סמוכים לחובת ההודאה המקורית, וכך למשל לדעת רוב הפוסקים - לאחר טיסה בינלאומית יש לברך, בדומה לדינו של המפליג בים; ויולדת מברכת בדומה לחולה שהחלים.

אך מדוע דווקא אירועים אלו? אנו מודים שלוש פעמים ביום בתפילת עמידה "ועל נסיך שבכל יום עימנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים". הרי לנו שכל חייו של האדם רצופים ניסים, לעיתים גלויים ולרוב נסתרים; ומדוע יצאו דווקא ארבעת אלו, שעליהם יש להקריב קורבן מיוחד ולברך בצורה ספציפית?

הפסוקים שציטטנו נותנים את התשובה. פסוק אחד חוזר, בשינויי לשון קטנים האופייניים לשירה, בכל ארבעת המקרים: "ויזעקו/ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יוציאם/יצילם". ולאחר כל תיאור שכזה מגיע אותו פסוק, החוזר על עצמו במדויק ארבע פעמים: "יודו לה' חסדו ו[יודו על] נפלאותיו לבני אדם".

הדגש כאן הוא על נוכחותו של הקדוש ברוך הוא. בכל ארבעת סוגי ההצלות הללו, קל לו לאדם לתלות את גורלו הטוב בכוחו שלו, בכוחם של אחרים או אפילו במזל. עברתי את הים בשלום? בגלל קברניט מיומן, צוות אמיץ ובוני ספינה מקצוענים. החלמתי? בזכות הרופא והאחיות. יצאתי מבית הכלא? עלי להודות לעורך דיני. צלחתי את המדבר? בגלל שידעתי מהי הדרך הבטוחה ביותר. וכך הלאה וכך הלאה.

אין המדובר כאן בניסים היוצאים מגדר הטבע. בסופו של דבר, רוב החולים מחלימים ורוב האסירים משתחררים ורוב הנוסעים עוברים את המדבר ורוב המפליגים צולחים את הים. אפשר לומר, שלא קרה לאותם אנשים שום דבר יוצא דופן, המחייב אותם להכיר בידו של ה' ולהודות לו. נכון, הם היו בסכנה - אך סכנות קיימות גם בחציית כביש, בשפעת עונתית ובחדר הכושר.

באה התורה ומעמידה אותם ואותנו על הטעות שבחשיבה זו. אלמלא ההשגחה הפרטית ועינו הפקוחה של ה' על בריותיו, כלל לא בטוח שהיית אתה והיינו אנחנו יוצאים בשלום מהטיול במדבר, ההפלגה בים, הכליאה או המחלה. מי לידנו יתקע, שגורל ספינתנו לא יהיה כזה של ה"טיטאניק"? ואולי יהיה סיבוך פתאומי במחלתנו? או שמא סופת חול תסיט אותנו מהנתיב הסלול במדבר? ומה יקרה אם ניפול קורבן לעלילה שתביא לכליאתנו עד עולם?

דווקא משום שמדובר בפעולות שגרתיות לכאורה, אשר רוב בני האדם עוברים בשלום ואז יכולים לייחס זאת לכוחם שלהם - דווקא בשל כך מציבה כאן התורה תמרור עצור. זכור מיהו המנהיג את העולם כולו, מיהו שנותן לרופא את התבונה לרפא ולקברניט את השכל לנווט ולשופט את החוכמה להבחין בין אשם לזכאי ולטייס את האינטליגנציה הדרושה למילוי תפקידו. זכור גם מיהו שנתן לך עצמך את היכולת לבחור ברופא המתאים, בעורך הדין הטוב ביותר, בקברניט ובמוליך השיירה המיומנים ביותר.

לא זו בלבד שאתה מחויב להכיר בכך בינך לבין עצמך; עליך לשתף בידיעה הזו את קרוביך וידידיך ומכריך, ואולי אפילו אנשים זרים - באותן סעודות בהן יש לסיים בתוך יומיים בהמה כמעט שלמה ו-40 כיכרות לחם. משום שהאמונה הגדולה ביותר אינה כאשר יד ה' נגלית באותות ובמופתים, אלא דווקא כאשר יכול האדם לתת אינספור הסברים שאינם כוללים את השגחת הבורא.