על כתיבת זיכרונות האחר, על אם פונדקאית

בחודשים האחרונים הרגשתי כמו אחר לידה, זו הייתה לידת ספרו של האחר. כשהרך הנולד הפציע לאוויר העולם חיבקתי אותו בחום והתפללתי שילמד ללכת בכוחות עצמו ויגרום נחת לאימו הורתו. ואט-אט הבנתי שהתינוק שלי שנולד בחבלי לידה קשים אינו שלי. הסיפור שכתבתי היה סיפורה של חפציבה גולדנברג לבית דיין. ככל שרחקו הימים מרגע בקיעתו של הספר והצטרפותו אל אחיו שעל מדפי הספרים, הבנתי שהילד הוא ילד שלי אבל אינו שלי בכל הקודים הגנטיים שיכולים להיות לו לוּ היה ילדי שלי במלוא מובן המילה.

היום אני נפרדת לשלום מספרי האחרון ומניחה לו לנשום את האוויר שזורם בעולם בהיותו בנה של חפציבה גולדנברג. אישה שחוותה מסכת חיים קשה ביותר ועמדה באומץ לב, וחשפה את כל סודותיה כמעט כולם מולי. אני מרגישה היום שהדפים שהיו שמורים עימה היו הזיכרונות שהיא בחרה לזכור, ובמפגשים בינינו לצורך הכתיבה חשפתי עוד ועוד פרטים מחיי האישות שלה, חופרת בתוכה ומנקודת המבט שלי היום אני מבינה עד כמה רבה גבורתה של חפציבה. היום היא צריכה להפוך סמל לנשים שסבלו אלימות בתוך המשפחה. ממנה ניתן ללמוד שאפשר להשתקם מן התופת הכי גדולה ולהתחיל לחיות חיים חדשים, כפי שהיא עשתה בעשורים האחרונים.

בספרה מגוללת מסכת של התעללויות החל מהתבגרותה עם עלייתה לארץ מגיל העשרה עד שנות השלושים לחייה. כאישה היא הייתה קורבן של תפיסת עולם מעוותת. היום מזמינים את חפציבה להרצות ולספר על חייה, והיא כבר מספרת את חייה כאילו זו מישהי אחרת. היא מסוגלת לדבר על עצמה ממרחק הכתיבה. הכתיבה הפיגה את הכאב במידה מסוימת, ונוסף על כך בחבקה את ספרה ובחתימותיה על הספר באירועים שונים, מגלים שהגיבורה הספרותית והגיבורה האמיתית אחת הן. חפציבה מזדהה לחלוטין עם הכתיבה בספר, והספר המספר סיפור כואב משמש עבורה משענת מסוימת בחייה, ומחבר אותה לרגעים שלא ישכחו לעולם.

אחד מרגעי השיא להולדת הספר היה אירוע רב משתתפים בעיר מגוריה נשר לכבוד יום האישה הבינלאומי 8.3.10. במקום נמצאו נציגויות רבות וביניהם נציגות עירונית, ונציגות מטעם משמר הגבול בהיותה אחות שכולה של כוחות הביטחון, נציגות משפחתית של שני בניה, קובי ואייל שנשאו דברים מרגשים ביותר על אימם. היו אלה רגעי פיוס בין אם שבחרה להניח את ילדיה הקטנים בלשכת הרווחה בהיותם רכים בשנים. ילדים שסלחו לאימם על שבחרה לבנות את עולמה השבור ואחר להשיב אותם אליה. אף עין לא נותרה יבשה כשאייל בנה הצעיר, שהפך לימים דוגמה לבוגר משפחות אומנה והוזמן לאירועים רבים, סיפר על אמו ועל קבלתו אותה על-אף הנטישה.

כאן דברים שנשאו מטעם אגודת הסופרים:

דברי פתיחה, שנשא מנחה האירוע בנשר, סגן יו"ר אגודת הסופרים, המשורר מנחם מ. פאלק, ביום האישה הבינלאומי 8.3.10, לכבוד צאת הרומן "לאחות את הקרעים":

• "לכתוב ספר איננו דבר פשוט, ודאי לא את ספרו של מישהו אחר. זהו שילוב של סיפורו של אדם אחד עם שכתובו, עריכתו והזדהות של המשכתב, שהינו אדם אחר.
  
  אך במקרה שלפנינו, בסיפור של חפציבה גולדנברג ששוכתב על-ידי הסופרת והמשוררת שושנה ויג, 'לאחות את הקרעים', הדבר עוד יותר מורכב, כיוון שמדובר ברומן אוטוביוגרפי.
  
  רומן אוטוביוגרפי אמור להתבסס על קורות חייו של הגיבור, ולשקף לצד קורותיו האישיים את תולדות הסביבה והדור בו הוא התרחש.
  
  מלאכה זו מתבססת על זיכרון הגיבור, במקרה של חפציבה, מאז הייתה בגיל צעיר מאוד. אִם הגיבורה עברה אירועים קשים וטראומטיים, הזיכרון עלול מצד אחד להשכיח חלקים, או לחילופין, להדגיש אחרים. המשכתב במקרה זה בעל תפקיד כפול ואולי משולש: ראשית, להעלות על הנייר את האירועים קרוב ככל שניתן למציאות המסופרת; שנית, לעזור לגיבור להיזכר ולזרום עם הסיפור ושלישית, לִבְרֹר את הדברים הנכונים ולתת מעטפת ספרותית אמינה ונכונה כדי שהסיפור הזה יהיה בעל משמעות גם לגיבורים ובעיקר לקוראים.
  
  המפגש בין המעורבות האישית-רגשית לבין הקודים הספרותיים הינה מלאכה עדינה ויש לרקום אותה בזהירות ובמסרגה עדינה.
  
  נראה לי, מתוך קריאת הספר והתגובות הרבות שהגיעו עד כה, שבמקרה זה שתי הַחוֹבְרוֹת במשימה הצליחו, והתוצאה העומדת בפנינו ברומן קשה אך מעניין זה, היא הנאה ספרותית לצד הזדהות עם הגיבורה והבנת אירועים של דור שלם.
  
  על-רקע זה, אנו נפגשים בערב ונכבֵּד את גיבורת הרומן בחגיגת צאת הספר ובנאומים והתייחסות מצד מספר אנשי ציבור שהבינו את עומק היצירה ונרתמו לקיום האירוע כאן, לכבוד חפציבה. הגיבורה שיכלה להיות גיבורה טרגית, לקחה לידה את גורלה ומצאה את תעצומות הנפש לשרוד ולהמשיך הלאה, ועל-ידי כך הפכה לגיבורה שיכולה להוות דוגמה לנשים אחרות, וגאווה למשפחתה".

דברי הברכה של יו"ר אגודת הסופרים המשורר בלפור חקק בפתיחת האירוע:

• "האירוע הזה הוא קודם כל מחווה לחפציבה גולדנברג דיין, על האומץ להעלות על הכתב את ספר הזיכרונות 'לאחות את הקרעים'. ברגע מסוים בחיים כשהיא חשה שהשק כבד משאת, היא אזרה עוז ויצרה קשר עם הסופרת שושנה ויג. וכך הן יצרו יחד בדו-שיח המיוחד ביניהן והעלו על הכתב את הספר המרגש: 'לאחות את הקרעים'.
  
  כשקראתי את הספר נזכרתי באִמרה: 'תאהב כאילו אף פעם לא נפגעת, תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל, תשיר כאילו אף אחד לא מקשיב, תחיה כאילו זהו גן עדן עלי אדמות...'.
  
  ככל שקראתי את הספר, חשתי שזהו בעצם המוטו של הספר 'לאחות את הקרעים'.
  
  היום, יום 8 במרס, הוא יום האישה, אין יום הולם מזה לחגוג את צאת הספר 'לאחות את הקרעים'. הספר מביא את סיפורה של אישה שלחמה למען הצלת זהותה, הצלת שמה, לחמה למען חיים טובים יותר, בלי לוותר על כבודה כאדם, כבודה כאישה.
  
  הספר משתייך לז'אנר הספרותי של סִפרות הזיכרונות. חפציבה קמה לסנן את זיכרונות עברהּ ולהעלות על הכתב מקצת מן האירועים שקרו לה בחייה. אומרים שההבדל בין תכשיטים מזויפים לתכשיטים אמיתיים, שהתכשיטים המזויפים נוצצים יותר. וכאן אנו רואים דברים שכתובים בפשטות נוקבת, והם אמיתיים. שום ספר זיכרונות אינו יכול להכיל את הכל. מה לספר ומה לא לספר? מתברר שכל מי שמספר את חייו, אינו מספר את חייו כפי שחווה אותם באמת על כל מה שקרה. כל ספר זיכרונות מנפה את האירועים, בוחר את האירועים שיש לסַפְּרָם, כי מי שכותב את חייו עושה זאת כדי להעניק משמעות לחייו.
  
  חפציבה חיפשה משמעות לחייה, אך הייתה זקוקה ליד תומכת שתסייע לה למצוא את המשמעות, שתעשה לה סדר בחייה. שושנה הייתה כאן 'אם פונדקאית' וגם מיילדת. הספר היה צפון בתוך חפציבה אך היה זה פג שסרב להיוולד. שושנה ויג טיפחה את הפג ונתנה לו חיים, בצאת הפג החוצה והנה לפנינו ספר מרשים גם חיצונית וגם תוכנית.
  
  מאז צאת הספר השתנו חייה של חפציבה דיין לחלוטין. מאישה אלמונית ונחבאת אל הכלים היא פרצה לאור הזרקורים, וחייה הונחו בחלון הראווה הציבורי. היא מסרה ריאיון מקיף לעיתון 'לאישה', ולאחרונה זכתה לאירוע מחווה ליצירתה מטעם הפדרציה של יהודי מרוקו. באירוע העניקה חפציבה מיוזמתו של סם בן שטרית יו"ר הפדרציה ליוצאי יהדות מרוקו תעודה על רישום אחותה רובי דנינו בספר הזהב ליהדות ממרוקו, כאות על מסירות נפשה למען אחותה חפציבה על-פי האירועים המתוארים בספר. וכאות הוקרה אף מינו אותה ליושבת-ראש סניף נשר של הפדרציה של יהודי מרוקו.
  
  אל נשכח שוב שהיום יום האישה, ואנו באירוע חגיגי לכבוד חפציבה. ועם זאת הספר של חפציבה קורא לנו לחשוב, לעשות חשבון נפש איך לחולל שינוי, איך למנוע מצבים של פגיעה בנשים. נזכור גם ביום חג זה שמעבר לפנים המחייכות היו גם קרעים וגם ייסורים, וגם אם הספר הזה בא לאחות את הקרעים, יש להפנים נושא זה של מעמד האישה כל הזמן. ולחשוב תמיד איך לחולל את השינוי.
  
  לסיום, מסקרן תמיד לשמוע את הצד של האם המיילדת שושנה ויג. היא זו שחשפה את הרך הנולד לאור, היא העניקה לו את הכוחות לגדול ולצאת לאור הזרקורים. אני מברך את חפציבה ואת כולנו ואני מזמין את הסופרת שושנה ויג לומר כמה מלים על תהליך היצירה של הספר המיוחד הזה".

בסיפור של עגנון כתוב: "כל אדם נועד לו להכיר את מי שיכיר ובאיזה זמן יכיר אותו ובאיזה סיבה יכיר אותו". (תהילה) וגם אני מרגישה כך בהיכרות שלי עם חפציבה. רק לפני שנה לא יכולתי לשער שנעמוד יחד במעמד משותף שכן, לא היכרתיה. ומרגע שהיכרתיה השתנו חיי וגם חייה.

עד למועד היכרותנו כתבתי ארבעה ספרי שירה ופרוזה וכשהתחלנו לעבוד יחד לא ידעתי לאיזה מרחק נלך כל אחת לחוד וגם יחדיו, כפי שהספר חולל מהפכה בחייה של חפצי הוא גם חולל שינוי בחיי. לא רק כתבתי את סיפור חייה כאילו היא זו אני ונכנסתי לדמותה. לא רק הייתי לאם הפונדקאית לתינוקה אלא גם התפתחתי.

בוודאי, שהחיבור בינינו, הוביל ליצירה הזאת. אך מצאתי עצמי גם הופכת למו"לית, לאשת עסקים, אני לומדת את רזי עולם פרסום הספרים, כשאנשים טובים עוזרים לי בדרכי. טיפלתי ואני עדיין מטפלת ב'תינוק' של חפציבה. אין ספק זהו תינוק מאוד יקר לי, הוא העביר אותי ניסיון חדש שלא היכרתי קודם, שותפות ביצירה.

היום אני מוציאה לאור ליוצרים נוספים ספרים. שם ההוצאה שלי 'פיוטית'. השם מקבל מעמד וחשיבות בעולם הספרות. וכן, יש תחושה של עשייה. היום ביום האישה הבינלאומי אני מאושרת על כך ששתי נשים משני מקומות שונים בארץ וגם משני מקומות שונים בחייהן חברו ליצירה אחת. השתדלתי מאוד שיהיה לסיפור ערך רב מבחינת סגנונו ולא רק מבחינת עוצמתו הרגשית. לא רציתי שיהיה סיפור זיכרונות בלבד, בו המספרת הגיבורה מספרת את חוויותיה האישיות, חוויות הנובעות מסבל בל יתואר במיוחד בתוך המשפחה, סבל והתנכרות של אלה שהיו אמורים להגן על חפציבה. דווקא בתוך המשפחה נתגלו האויבים הכי גדולים של חפציבה לאורך שנים ועם היחלצותה מן הסבל היא החלה לכתוב את זיכרונותיה כבר בשנת 1982. היא הקפידה לשמר את הזיכרונות כמו חששה שלא תוכל לזכור. חשיבות הזיכרון בעבור חפציבה הוא עניין קיומי. כשמדובבים אותה היא חוזרת על אותם דברים, הסיפור חי בתוכה כל העת, גם לאחר שנכתב הוא עדיין גחל לוהט בקרבה.

היום הוא היום להודות לך חפציבה על שהאמנת בי, על שהלכת איתי לספֵּר את סיפורך. זה סיפורך ואני עזרתי לך להיחלץ מזיכרונותייך. וכפי שאת מספרת לי מדי פעם יש עוד מה לספר. אני מקווה שתמשיכי לכתוב.

חפצי כתבה דפים בכתב יד כשלושים שנה. אני כתבתי את הספר כחצי שנה. חומרי התשתית היו מוכנים. היסודות הטראגיים בחייה של חפציבה שימשו עבורי כבסיס העיקרי לספר. אני הוספתי אווירה ובדיתי חלקים שהתחברו עם חלקי המציאות. אני אקרא כמה קטעים שמבטאים את הזדהותי עם חפציבה.

"איני יכולה להמשיך לכתוב, הזיכרונות מכים בי כגלים, ומתישים אותי מאוד. אני מנסה לכתוב עוד ועוד המלאכה עדיין רבה. חם לי מאוד, וכדי להתרענן אני מרגישה שאני חייבת לצאת אל הים. אני מרגישה שאני חייבת להיטהר אחרי כתיבה של חוויות כל-כך קשות. אני אומרת לעצמי, קחי לך הפסקה קטנה וצאי אל הים. אני נכנסת לרכב שלי, מתניעה את המנוע ונוסעת במהירות לכיוון הטיילת הקרובה. אני מחנה את הרכב בסמוך לחוף. יוצאת בהליכה מהירה עד לקו המים. וכך אני נכנסת לתוך המים, ונרגעת. המים אופפים אותי באדיקות. מכסים אותי בצבע כחול, חמימות נעימה עוטפת אותי. אני מניעה את ידיי משייטת כמו ספינה, חותרת לימין ואחר מתהפכת חותרת לשמאל. אני שוחה ומביטה אל שובר הגלים. במפרץ הקטן השמש מאירה קרניים מתוקות על המים התכולים. אני משתכרת ועורגת על גלי הים הקטנים. מתרחקת מן החוף ושוב נודדת אל החוף על קצפם הלבן. שטה לי על גלים, קדימה ואחורה. ומהרהרת על הכתוב כאן בין הדפים. אני שואלת את עצמי האם החיים שלנו דומים לגלי הים, האם חיינו דומים לגלי הים שנעים קדימה ואחורה. ותוהה מדוע בימי חיי הראשונים היו תמיד גלים סוערים. מתי הים שלי ירגע אני שואלת את הים. והים שותק, מחבק ומרגיע אותי. איני צעירה עוד, יופיי שב אליי באורח מסתורי, ואני נרגעת, אני במקום אחר, אני כבר לא שם. אני מכריזה בחגיגיות לקול הפנימי שלי. ניצחתי את האומללות שלי. אני שוחה אל החוף, עוטפת עצמי במגבת. עכשיו אני מוכנה להמשיך, שאבתי כוחות מן הים. אני מביטה אל הים קורצת אל נשמתי פנימה. אני יכולה להמשיך". עמ' 137 לאחות את הקרעים, פיוטית, 2010.

"בכותבי את הפרק הזה אני חשה שאני זקוקה להמון כוחות כדי לשחזר את הימים בהם שהיתי בין חיים למוות. לחזור לימי התופת קשה לי ביותר. אני כותבת על עצמי ונדמה לי שאני כותבת על אדם אחר, זו לא ממש אני. קשה לי לשחזר את עוצמת החוויות, קשה לרדת לפרטים. הזיכרונות עולים במטושטש, מרצדים לפתע ברורים ואחר-כך נמחקים בחטף. משטים בי ללא הרף. אני חשה עוצמה חדשה, ושלמות שעוטפת אותי. סוף-סוף אני כותבת ואני רוצה שהספר ישאיר חותם ויעורר עניין. שידברו על נושא שהיה טאבו שנים רבות. לא רק עליי אני כותבת, אני כותבת על בת המזרח שנאבקה על עולמה בשנות השישים. אני כותבת על ההשפלה שחוויתי בתוך ביתי. אני כותבת על עולם שהתנכר אליי ואין אלה זרים או רחוקים, אלא אנשים שהיו אחים שלי, באמת. אני כותבת על אם שהתאכזרה עליי לא בשל שנאתה כלפיי אלא בשל החיים הקשים שאליהם התנקזו חייה." שם, עמ' 108.

"הזיכרונות עולים בערבוביה, וחונקים אותי. כשאני כותבת על המכות אני מרגישה את המכות על גופי. כשאני כותבת על הבריחות אני רואה את הדרכים שעשיתי. הכתיבה מעיקה עליי. אני מרגישה שאני נחנקת. אין לי כוחות להמשיך. אולי לא יבינו אותי נכון? או אני פוגעת במישהו? אולי האחים הגדולים שלי לא יבינו את הדברים? האם אני כותבת מתוך רצון לפייס? האם אני כותבת מתוך רצון לנקום? החורף כבר עבר. האביב שהיה לנו חלף בחטף. חום עומד באוויר. השמש מחממת את האוויר. האוויר מחניק מאוד. איני יכולה לנשום בהיגיון. אני תוהה האם זה רק מזג האוויר או אולי הזיכרונות שמשתלטים עליי וקורעים את נפשי. ואחר-כך אני שואלת את עצמי, מדוע אני צריכה להמשיך לכתוב על הזוועות שעברתי. הרי העולם השתנה. במיוחד עבורי. אני מפוייסת עם כל מה שעברתי. סלחתי לכל מי שאמלל אותי. ותוך כך אני נזכרת שאני כותבת למען הילדים שלי. רק למענם.

בראש השנה לבשתי בגדי חג לבנים. חולצה לבנה וחצאית לבנה מעוטרת בפרחים תכולים. צעדתי לקראת התפילה. בעומדי בעזרת הנשים עקבתי אחר תפילות הבקשות והרחמים. כשנשמע קול השופר נטלתי את כפותיי והנחתי על פניי. כיסיתי את עיניי ותוך כך התפללתי לשלום בני המשפחה. ביקשתי רק דבר אחד מאלוהיי. תן שלום במעוני. תן שלום לגוזליי ובניי גוזליי". שם, עמ' 104.

תודה לך חפצי, אוהבת אותך, עלי והצליחי!