ערב חג החירות ושבועיים לפני שאנו מציינים את יום השואה, מן הראוי להעלות את דמותה של אישה נפלאה, לנה קיכלר, שלמרבה הכאב, זיכרה אבד בתהום הנשייה של השיכחה.
ככל שאני מעיין בשלושת הכרכים, בהם היא מספרת את סיפור חייה, אני מתקשה להבין כיצד שמה וההתרחשויות אותן חוותה במלחמת העולם, ובמיוחד אחרי המלחמה, נעלמו מאיתנו. אינני מבין מדוע היא לא זכתה להנצחה של דמות מופת.
הודות להוצאת "שוקן" יש בידינו עדות על פועלה של אישה, שהייתה גדולה מן החיים. מול חיים שהפכו אותה לתת אבק, היא הצליחה לא רק להשתקם, אלא להעמיס על כתפיה אחריות של אימא למאה ילדים יתומים עזובים, שניצלו מהתופת של מלחמת עולם שנייה.
הוצאת "שוקן" העניקה לנו טרילוגיה הכוללת: "בית אמי", "מאה ילדים שלי" ו"המאה לגבולם".
"בית אמי" יצא לאור בהוצאת "שוקן" כבר לפני עשרים וחמש שנה בערך, ולמרות הכל זיכרה של לנה קיכלר לא נצרב בתודעה של החברה הישראלית.
|
|
|
| לא די שבעלה נטש אותה, עליה להתמודד עם הריון ולידת ילד שנפטר מיד אחרי הלידה עקב מצבה הפיסי הקשה. היא הייתה עדה לטבח שבוצע בעירה, בו נרצחו הוריה | |
|
|
|
מהטרילוגיה עולה מסכת חיים, שקשה להבין כיצד דמות כה שברירית העמיסה על עצמה נטל כה קשה של חיים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לנה ובעלה אלברט החליטו לברוח לכיוון מזרח. בדרך מזרחה היא הגיעה לבית הוריה בעיר וויאליצקה, בה עבדה בהוראה.
כאן ציפתה לה מכה אנושה, כשבעלה מחליט לעבור לאזור הסובייטי. לנה הבינה, שהוריה לא יעמדו בתלאות הדרך בנדודים של מאות קילומטרים והיא נשארת איתם. לא די שבעלה נטש אותה, עליה להתמודד עם הריון ולידת ילד שנפטר מיד אחרי הלידה עקב מצבה הפיסי הקשה. היא הייתה עדה לטבח שבוצע בעירה, בו נרצחו הוריה.
לנה נשלחה למחנה המוות בלזץ. בדרך היא מצליחה לקפוץ מרכבת המוות. רגע לפני שעת האפס היא נצלה. מעתה מסכת חייה מקופלת בנדודים ממקום למקום. פעם מוצאת מקום מסתור כאומנת לילדים נוצרים. פעם מצליחה בעזרת תעודות מזויפות לעבור ממקום למקום... ואף לפגוש את בעלה, שהודיע לה כי החליט לנטוש אותה ולהקים משפחה עם אישה גרמנייה.
|
|
|
|
| בדרך לא דרך היא מגיעה עם הילדים לצרפת ומשם ב-1949 היא מגיעה איתם לישראל. חלק גדול של הילדים נקלט בקבוצת שילר | |
|
|
|
תשושה פיסית ונפשית, כשכל בני משפחתה נרצחו, היא הגיעה לקראקוב בתום המלחמה במאי 1945. כאן היא מצליחה להרים את עצמה מאשפתות רק תוך כדי התמודדות עם הבלתי יאומן. היא אוספת מאה ילדים יהודים חסרי בית ודואגת לכל מחסורם. משמשת להם כאם ומקימה עבורם בית יתומים.
לנה מבינה שהשיקום חייב להיות לא רק במישוריות האישית, אלא הוא חייב להיות מנותב למישור לאומי. לכן, כל מאמציה מוקדשים להעברת הילדים מפולין לארץ ישראל. בדרך לא דרך היא מגיעה עם הילדים לצרפת ומשם ב-1949 היא מגיעה איתם לישראל. חלק גדול של הילדים נקלט בקבוצת שילר.
רק לאחר שהייתה בטוחה שהילדים הגיעו למנוחה ולנחלה, היא החליטה שהגיע הזמן לשקם את חייה מחדש. היא מקימה משפחה ומשתלבת בעבודה חינוכית בעיר רמת גן.
|
|
|
|
|
בית לוחמי הגטאות [צילום: האתר הרשמי]
|
|
|
|
מוזיאון לוחמי הגטאות עושה מאמצים לאיתור 100 הילדים ומתכנן להפגיש ביניהם
|
| ▪ ▪ ▪ |
ראויים לכל המחמאות אנשי מוזיאון לוחמי הגטאות, המנסים בימים אלו לאתר את הילדים, שהם כבר בעשור השמיני לחייהם. יש בידיהם רשימה חלקית, שרחוקה מלהקיף את המידע על אודות כל מאה הילדים.
הפגישה שמתכננים אנשי המוזיאון היא פעולה ראויה, שאולי תגאל באיחור רב דמות כה אצילה שאבדה בתהומות השיכחה שלנו. נותר רק לקוות שסיפור חייה ייצרב בזיכרון ההיסטורי שלנו, ששוכח יותר מדי מהר את אלו שמן הראוי שנזכור אותם ונרבה לספר את סיפור חייהם.
|
|
| תאריך: |
29/03/2010
|
|
|
עודכן: |
29/03/2010
|
|
|
אבנר שלו / Avner Shalev
תפוס כינוי יחודי
ייתכן שרבים בחרו בהן בראש ובראשונה מתוך תחושת שייכות מגזרית, ולא מתוך הסכמה אידיאולוגית 
