ואלה תולדות גל ופיק

הכרנו כבר את כוכב נולד, כוכב נולד 2, 3, 4, ושות'. רקדן נולד, שגריר נולד, בדרן נולד, מנהיג נולד, טבח נולד ובקרוב - מובטל נולד. את כולם כבר הכרנו ואם מישהו פספס - יש שידור חוזר, תוכנית בוקר ושיתוף פעולה מובהק בין העיתונות והטלוויזיה להודיע לקראת סדר היום החדש.

עיזבו אתכם מאבטלה, מלחמות ופוליטיקה, ואל תשכחו להצביע, כמובן אחרי הפרסומות, פרסומת אחת וחזרנו.

"נו, טוב", כמו שאמרה גולדה, בימינו הכל אינסטנט, אין משהו מבושל אמיתי, הכל צריך להיות מוכן ומחומם כמה שיותר מהר, בלי לחכות, והמיקרוגל הוא לא רק לחמם אלא גם דרך חיים. יש את ילדי חורף שנת 73' ויש את ילדי המיקרו שנת 93'.

אבל במשחק כמו במשחק, אין לך ברירה, אם אתה לא יכול להם - תצטרף אליהם. שנים של הכנה, כישרון בלתי מבוטל ועבודה קשה לא ייתנו לך מה שנותן רגע אחד במסך. החשיפה, ההכרה והכי חשוב - האפשרויות שיבואו אחר-כך, מצדיקות כמעט כל דבר, גם אם זה במחיר התבזות עצמית או ירידה ברמה המקצועית. יסלחו לי כל הנולדים למיניהם, אני חושב שיש בתחרות כוכב נולד אמנים שבאמת נולדו מחדש. אלו אמנים די ותיקים, די מוכרים, אבל יותר מכולם - הם נולדו מחדש.

עם כל הכבוד לריקי גל שכבר לא שם, והקריירה המפוארת שלה, שהייתה עד עכשיו בריח נפטלין ישן, נחבאת עמוק בבוידעם, עדיין לא מצאתי עצמי מפזם שיר שלה. ומילא אני, הצופים הצעירים יותר, ספק אם הם מכירים אותה מעבר לתחרות. אין ספק שהצגתה המעושה של שופטת קרה ונוקשה גרמו לה רק טוב. הופעות, תוכניות טלוויזיה, פרסומות והנה קיבלנו את ריקי גל מודל חדש, צעירה כאילו רק היום נולדה. ההזמנות לפרסומות כבר זורמות, והאפשרות לחזור לקידמת הבמה מגיעה.

והמאסטרו, הלא הוא צביקה פיק, כבר שנים שהוא נותן לנו להיטים יפים המושרים על-ידי אמנים אחרים ולשירים שלו תמיד יש תחושה של תקופה יפה. אבל מה בכלל מחפשות אחריו בנות וילדים בני 12 שבקושי מכירים שיר אחד שלו. כבר שנים שלא ממש שמענו עליו ואם כן, זה היה רק בקטע של ויכוחים וצהובונים. ופתאום טראח, ככה, בלי שום הכנה, הוא מוכתר בתואר גדול - מאסטרו, הוא דמות חיקוי מוכרת והשירים שלו הם אבן יסוד לתרבות הישראלית. תוכנית ריאליטי בכיכובו ובקרוב צביקה פיק - הספר. ומה בסוף - מורשתו של צביקה פיק? אין אחר ממנו שצריך לברך כל יום ושוב, אין אחר מאשר צביקה וריקי שצריכים להיקרא יותר מכל אחד אחר כוכב נולד.

ולסיום סיומת, אולי פעם יחליטו אמני התקשורת על תחרות אחרת, לא משהו של רייטינג כמו שירים, ריקודים ודירות - אולי פעם ייצאו הם לסקר כמה חלמו, ניסו ולא הצליחו. כי בודדים יש שהיו למטה והיום כוכבים, ראה נינט טייב, אבל על כל אחד כזה יש מאות שעוד חיים בחלום. יש עוד רבים שניסו להגשים את החלום של הוריהם. ילדים שנועדו להגשים את ההורים. עומדים בתורים יחד עם האם למבחני הפסטיגל. אצלם חיים בסרט זה לא ביטוי, זו צורת חיים - הלבוש, חוסר הרצון ללמוד, לשיר כל היום ובעיקר לחלום לשווא. אז שמישהו יעיר אותם. תודה.