"אימתי ימותו שני זקנים הללו"

חטאם של בני אהרון, נדב ואביהוא, בגינו נענשו בעונש חמור של שריפתם לפני ה', העסיק רבות את חכמינו ופרשנינו. דעות רבות נאמרו בשאלה מה בדיוק היה חטאם, למרות שהתורה אומרת אותו במפורש: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". בעבר עמדנו על פירושים אלו והצענו, שאין הם מכוונים לחטא הישיר עצמו אלא לגורמיו ובראשם - יהירות.

הפעם נבקש להתעכב על מאמר חז"ל חריף ביותר בהקשר זה. וכך אומרת הגמרא [מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד א']: "וכבר היו משה ואהרון מהלכים בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא: נראה מי קובר את מי".

אלמלא היו חז"ל אומרים זאת, לא היינו מעיזים להעלות אמירה כזו על דף שפתינו ואפילו לא על קצה מחשבתנו. שהרי במי מדובר? בשני בניו הבכורים של הכהן הגדול, אחייניו של אדון הנביאים מצד אביהם ואחייניו של נשיא שבט יהודה מצד אמם. מדובר בשניים שאחרי מותם אומר משה לאהרון, שמסתבר שמעלתם גדולה משלהם עצמם - הם הגיעו לכזו מדרגה של התקרבות לשכינה, אליה לא הגיעו משה ואהרון, ובשל התקרבות יתרה זו פרחה נשמתם.

והנה, לפי מאמר זה של חכמינו (שאינו מובא בשמו של חכם כלשהו, ולכן מותר להניח שהייתה לגביו הסכמה כללית), מתנהגים נדב ואביהוא כאחרוני הפרחחים חסרי התרבות, או שמא - כמאפיונרים צעירים! הייתכן?

ראשית יש לשאול, מהיכן שאבו חז"ל אמירה נועזת זו. במישור הכללי, נראה שזהו המשך של אותו קו שכבר ציינו - ראיית נדב ואביהוא כיהירים ביותר; במקרה הזה הם סבורים שכבר הגיעה שעתם להנהיג את העם. ועוד נחזור לנקודה זו.

במישור הנקודתי, ייתכן שההדגשה החוזרת ונשנית בתורה - גם בפרשתנו וגם במקומות אחרים - לפיה מדובר בבני אהרון אשר מתו על פני אביהם, רימזה לחז"ל שיש קשר בין הדברים. לאמר: הם מתו משום שלא כיבדו כיאות את אביהם; והעובדה שמתו בפרהסיה מלמדת מצידה על כך שחוסר כבוד זה נגע לענייני ציבור ולא לחיי המשפחה. צירוף של כל אלו יחדיו הוא שהביא כנראה לאמירה זו.

לגופם של דברים, יש להבין מדוע הם כה נוראים עד שהעונש עליהם הוא מיתה. אין המדובר סתם בחוצפה כלפי האב והדוד, אם כי מובן שאם השכר על "כבד את אביך ואת אמך" הוא "למען יאריכון ימיך", הרי שהעונש על המעשה ההפוך הוא קיצור ימים. אך אם היה מדובר בחוצפה בתוך המשפחה בלבד, היה הניסוח "אימתי ימותו אבינו ודודנו" ולא "אימתי ימותו שני זקנים הללו".

מאותה לשון ניתן גם להסיק לכאורה, שאין המדובר בלשון שלוחת רסן כלפי מנהיגי העם. ושוב: אם כך היו הדברים, היה צריך להיאמר "אימתי ימותו כהן ומלך אלו". הצורה בה ניסחו חז"ל את דברי נדב ואביהוא מלמדת, שעזות המצח שלהם כוונה כלפי גילם של משה ואהרון, ולא כלפי מעמדם המשפחתי או מעמדם הממלכתי. אלא שמידנ"אה, שהדברים מורכבים יותר.

בסיפור קצר זה באים חז"ל להנחיל לנו כלל מרכזי: חשיבותם של הגיל והניסיון, ודאי בהנהגת העם. אכן, יש יתרונות רבים לצעירים ולנעורים. שלמה המלך אמר עליהם: "כחיצים ביד גיבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו [=כלי החיצים] מהם, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" [תהילים קכ"ז]. הצעירים הם שדרת הכוח הצבאי; הם בעלי היכולת הפיזית לבנות את הארץ; הם החורשים והזורעים, הנוטעים והקוטפים; הם נלהבים ומוכנים לכל משימה.

אלא שלצעירים חסרים התבונה ושיקול הדעת שמקנה הניסיון. לא תמיד ההתלהבות והפעולה המהירה הן התגובה הנכונה. יש שנדרשת מחשבה מעמיקה, יש שהזהירות היא הראויה, יש שהתכנון הוא הדרוש. ואת כל אלו קשה מאוד להפעיל בגיל צעיר - גם בשל המרץ הפיזי וגם בשל היעדר הניסיון.

חטאם של נדב ואביהוא היה בכך שביקשו לקפוץ מיד אל ההנהגה. הבה ונזכור: מדובר באירועים שהתרחשו שנה בלבד לאחר יציאת מצרים. משה ואהרון עצמם הנהיגו את העם מזה כשנה וחצי בלבד. אהרון אומנם היה נביא כבר במצרים, אך לא הייתה לו עמדת מנהיגות ממשית - ודאי לא במציאות של העבדות והשעבוד. משה אומנם גדל בבית פרעה, אך בילה עשרות שנים בגלות במדין וכלל לא היה מוכר בין בני ישראל.

כוח ההנהגה של משה ואהרון התבסס על ההכרה בכך שנשלחו בידי ה'. הם הראו מופתים, הם הביאו את המכות, הם הוציאו את ישראל ממצרים, הם סיפקו מזון ומים - והכל בשמו ובשליחותו של ה'. אך גם להם היו מתנגדים, כפי שהם עתידים לגלות בצורה החריפה ביותר חודשים אחדים מאוחר יותר, במרד קרח ועדתו.

לנדב ואביהוא לא היו תכונות אלו. הם לא זכו לנבואה, הם לא היו שליחי ה', לא שמענו עליהם בשום הקשר עד שה' קבע שאהרון יהיה הכהן הגדול וארבעת בניו יהיו הכהנים ההדיוטות. חז"ל אומרים שבני אהרון נטלו חלק בהפצת התורה בעם - ודאי תפקיד חשוב, אך בסופו של דבר לא תפקיד של מנהיגות, אלא משימה כמעט-טכנית של העברת דברי משה.

בנקודת זמן זו, לא היו לנדב ואביהוא שום כישורים מתאימים להנהיג את העם. אבל ביהירותם הם סברו, שעצם ייחוסם וקרבתם למוקדי השלטון, מספיקים כדי שהם יוכלו כבר כעת לרשת את משה ואהרון.

בכך הם לא רק החציפו פנים כלפי זקנים מהם, לא רק ביזו את אביהם ודודם, לא רק פגעו בכבודם של המלך והכהן הגדול. היה זה ערעור על עצם מנהיגותם של משה ואהרון, וערעור כזה משמעותו כפירה במי ששלח אותם - הקדוש ברוך הוא. ועל כפירה זו התחייבו במיתה.