השמים והאוכל הכשר

חכמינו ע"ה קבעו מספר יסודות חשובים ביותר בהוויה ובהתנהלות היהודית הרצויה. בכך, עם ישראל, בחירי האל, יכולים להגיע עד למדרגת "והייתם קדושים" ודי לנו בהזכרת שלושת היסודות שעליהם נאמר ב"נחרצות החז"לית", בפרק "במה מדליקין" [שבת פרק ב' משנה ו']: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". ולגבי דידנו: "נידה", סמל "טהרת המשפחה". "חלה", סמל "כשרות המטבח היהודי" ו"נר" הוא סמל "שמירת השבת". והבן.

וזאת למודעי, כשרותו של המטבח היהודי הרצוי קשורה בקשר בל יינתק מן הציוויים השונים של תורתנו הקדושה במספר מקומות ובעיקר בפרשתנו, פרשת "שמיני" [ויקרא פרק י"א] ובפרשת "ראה" [דברים פרק י"ד] כדכתיב: "זאת החיה אשר תאכלו... אך את זה לא תאכלו... והתקדשתם והייתם קדושים...".

וגם אמנה, פרשת השבוע, פרשת "שמיני" המכילה צ"א פסוקים [וסימנך: "המבדיל בין קודש לחול"] עוסקת בשני נושאים עיקריים: עניין חנוכת המזבח ועניין המאכלות המותרים והאסורים באכילה. בעזר ה' ובישועתו, עניין חנוכת הכהונה יידון בעתיד ובהרחבה, ודי לנו באם נזכיר לקוראים שבמהלך היום השמיני לחנוכת הכהונה מתרחש אירוע טראגי נורא וקשה מנשוא, והוא: שני בני אהרון, נדב ואביהוא, משלמים בחייהם מפני שהקריבו לפני ה' "אש זרה אשר לא ציווה אותם". אהרון אביהם, "המכפר הלאומי" [כפי שהגדרתיו במאמרי הקודם לפרשת "צו", ראה משמאל] מגיב בשתיקה ובהיאלמות דום, שנאמר: "וידום אהרון". תגובתו הדוממת על-אף הרגשתו "המדממת" מוכיחה בעליל את גדלותו, שאר רוחו, עוצמתו הרוחנית ואמונתו הצרופה והמושלמת "המשלימה" עם גזירתו הקשה של הבורא, בבחינת: "לך דומיה תהילה". ויפה היא גירסתם של עדת יהודי תימן המעטירה והמעתירה, המתרגמים את הביטוי "וידום אהרון", "ושבח אהרון" [ולא: "ושתיק אהרון"]. ודו"ק.

על ההתרחקות וההינתקות "בנחישות ולא ברגישות" מן המאכלות האסורים ועל חשיבותם העצומה והכבירה של המאכלות המותרים באכילה "בפועל ובמחשבה", כמו גם על החשיבות בקיום ובעשיית מצוות התורה נכתבו הררי מאמרים ופרשנות במשך הדורות ו"נהרה נהרא ופשטיה". על זאת וכיוצ"ב כתב ידידי שילה אושרי הי"ו [במאמרו לפרשת השבוע]: "כוחן של המצוות ההופך את עשייתן לקדושה הוא בכך שכאשר אדם מקבל עליו לקיים את מצוות הבורא, הדבר כרוך בלא מעט דחיית סיפוקים ושיעבוד הנטיות והיצרים הטבעיים לעבודת השם במקום להיות האדם משועבד לאותם יצרים...". כמו-כן, בהקשר לכך ראיתי דברים נאצלים ממורנו ורבנו הראי"ה קוק זצוק"ל ["עין איה" על מסכת שבת, פרק י"ב, כ"ט - ל']: "הקדושה היא מקור הישע והחיים ויסוד כל האושר לכל נשמה...וכמה שיתרחק האדם בהיותו שקוע במעבי החומר...ותיכף, כאשר האדם פונה אל על לשנות את פניית נפשו מרעה לטובה, מיד מוצא הוא דרך פתוחה לפניו. ולא עוד, גם בהיותו מרחוק, אף שלא הספיקה השעה עדיין לטהר את כל מעשיו, תיכף בהסכמת לבבו לשוב, כבר נכנס הוא בהיכל הקודש...בתוכיות נשמתו, בעצם מהות חייו, כבר הוא נכנס מתוך החוץ המלא טומאה ורשעה אל הפנים המלא קדושה...כי הדלת פתוחה לפניו וההכנה הנפשית מזומנת ברגע בתוך אוצר הקודש העומד מוכן לכל דורשו...ליעול וליזול בהר ה' [בבחינת]: "בית יעקב לכו ונלכה...". [וכל] ההוויה כולה בכללותה וכל כוח החיים השופע בתוכה הלא ממקור הקדוש והטהרה העליונה...ועל כן, "כל הבא ליטמא פותחין לו". [כלומר]: רק פתיחת הפתח ישנה ביחס לטומאה ואין כאן שום סיוע. שהרי, כל היקום כולו, הרוחני והחומרי, וכל חוקות העולמים בכל מדרגותיהם מתנגדים ליסוד הטומאה שאין לה יסוד ואחריתה היא להכרית, כי סוף כל סוף רוח הטומאה יבוער מן הארץ... אבל, "הבא ליטהר, מסייעין לו" שהרי הוא מתאים את הוויית מציאותו עם המציאות הכללית של כל ההווייה כולה, לכל הרום ולכל העומק שלה, על כן מסייעין אותו. [וזאת מפני ש]יסוד הטהרה, הוא הרישום של האמת המוחלטה, שהוא ההיפוך הגמור של הטומאה... וכל הבא ליטהר, נכנס הוא בתוך הספירה של אור הענווה המבהיקה את זוהר האמת והרצינות המציאותית [בבחינת]: "ולענווים, ייתן חן" והרי הוא עומד על צדו לחזקו ולאמצו...".

מן האמור לעיל, ניתן לקבוע בוודאות שהשאיפה וההגעה למציאות של "והייתם קדושים" תלויה במחשבתו, בהנהגתו, בהתנהגותו וברצונו של האדם לחיות באופן של "והתקדשתם". ישנה נקודת השקה ויחס ישיר בין "והתקדשתם" ובין "והייתם קדושים". הא בהא תליא. עניין הקדושה אינו ברור מאליו ועל האדם לנתב את מחשבותיו ורצונותיו כמו גם את מעשיו, הנהגותיו והתנהגויותיו למידה נאצלה זו. עליו להתאמץ להשיג זאת וחז"ל הטיבו למקד זאת במימרתם הקדושה [מדרש רבה]: "פרשתם מן המצוות נעשיתם מחוללים. [אבל], בזמן שאתם עושים את המצוות אתם מקודשים". זאת ועוד. לנו אין כל ספק ספיקא שכאשר האדם כוסף, עורג וחפץ להיטהר ו"להתקדש במותר לו", מן השמים יעזרו ויסייעו והסיפור המצ"ב מוכיח זאת בעליל, כדלקמן: