האִמרה כמפלטם של נבלים לא-פטריוטיים

פטריוטיות, כך מסתבר, זה פאסה. הטרנד העכשיווי הוא להיות אנטי-פטריוט. המקשטים את בתיהם ואת כלי רכבם בדגל המדינה לכבוד יום העצמאות זוכים לכינוי "לאומניים", המצהירים על אהבתם למולדת נקראים "שטופי מוח", התומכים בקידום ערכים לאומיים במערכת החינוך מכונים "פאשיסטים" ותלמידיהם - "קורבנות אינדוקטרינציה". מעולם לא שצף כל כך קילוח הקלישאות בכלי התקשורת באשר לכל מה שמריח מגאווה לאומית או מדאגה למדינה. הטו-שה האולטימטיבי במסגרת הוויכוח הפוליטי הוא לצטט איזו אימרת כנף של איש רוח נכבד בגנות הפטריוטים.

כך בעלי "המחשבה המתקדמת", שהתפכחו מאשליית הלאומיות, מטיחים ביריביהם את הציטוט המיוחס לסופר הצרפתי גי דה-מופאסן: "דת הפטריוטיזם היא הביצה שממנה בוקעות המלחמות", ובאחד העיתונים הנחשבים מסבירים לנו כי יש "להבטיח שכל בוגר מערכת החינוך יפנים את דברי ג'ורג' ברנרד שו שאמר: לא יהיה לנו עולם שקט עד שנעקור את הפטריוטיזם מהגזע האנושי". מתוחכמים אחרים נוהגים להתקשט בפנינים אחרות, אשר יסלחו לי בעליהן החוקיים על אי ציון שמם: "מעולם לא היה פטריוט שלא היה שוטה" או "אדם המדבר טובות על מדינתו מצפה בוודאי לשכר".

אבל מעל כל אלה מתנשאת קלישאה אחת, מלכתן הבלתי מעורערת של כל שאר הקלישאות: "הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל", שמוצאה באנגליה של מחצית המאה הי"ח. אילו שיער הסופר, המשורר, המורליסט והמילונאי הבריטי הנודע סמואל ג'ונסון (1784-1709) כי הערתו האגבית על פטריוטים ונבלים תהפוך ברבות השנים לאחת הקלישאות הרווחות ביותר בגנותם של אוהבי מולדת, אולי היה נמנע מלהגותה. את הביטוי הידוע הוא כיוון בעיקר לבני פלוגתא בעיצומו של ויכוח פוליטי באנגליה של מחצית המאה ההיא.

רבים כיום נוטים, ואולי מעדיפים, לשכוח כי האינטלקטואל שממנו הם שואבים את האִמרה הנודעת הקדיש מספר חיבורים עתירי תנופה לאותו רגש מיוחד הקושר בני אדם ומולדת. בניגוד לפרשנות הרווחת, ג'ונסון החשיב את הפטריוטיות לאחד הרגשות הנעלים של האזרח במסגרת מדינית, וכקנה מידה רב-משמעות למהימנותם ולכשירותם של מנהיגים ופוליטיקאים.

באחד ממפעליו הגדולים ביותר, "מילון השפה האנגלית" (1755), הוא הגדיר "פטריוט" במילים אלה: "אדם שהתשוקה המושלת בו היא אהבתו לארצו". ואילו בחיבורו "הפטריוט" (1774), תיאר את הפוליטיקאי הפטריוטי כאדם ש"פעילותו הציבורית נובעת ממניע אחד - אהבתו לארצו, שאין בליבו לא תקווה ולא פחד ביחס לעצמו, ואין בו לא אהדה ולא סלידה אלא באשר לטובת הכלל". בעבור ג'ונסון, פטריוט הוא מי שיודע לקיים את אהבתו למולדתו במעשים של ממש, מי שאהבתו לארצו מתממשת בנאמנות לצרכיה ובהאדרת שמה בין העמים.

הפטריוט אוהב את ארצו - גם אז וגם היום

את האמרה המפורסמת המיוחסת לו, ואין על כך תיעוד מדויק זולת הביוגרפיה המונומנטלית פרי עטו של בן תקופתו וחסידו, ג'יימס בוסוואל, העיר ג'ונסון ככל הנראה בארוחת ערב פרטית באביב 1775. איש אינו יודע בוודאות כנגד מי כוּונו הדברים, אך הפרשנות המקובלת נוטה לייחס את הביטוי "נבל" למי שבעודם פועלים נגד האינטרסים של ארצם מתהדרים בכינוי "פטריוטים". במילים אחרות, ג'ונסון התכוון ליריביו הפוליטיים, שעשו שימוש רטורי זול בשם התואר "פטריוטי" לתירוץ פעילותם החתרנית.

המדקלמים בתוכחה את אמרתו המפורסמת של ג'ונסון אגב שיחת סלון או ויכוח טלוויזיוני, מתעלמים גם מכך שג'ונסון היה שמרן ביותר בנטיותיו הפוליטיות, וראה באובדן נכסיה הטריטוריאליים של אנגליה פשיטת רגל מוסרית ופוליטית. למעשה, את הגרועים שבין "הפטריוטים המזויפים" הוא ראה בבני עמו הפוגעים בשלמותה ובתפקודה התקין של מולדתם ומתרצים זאת באומרם "אני מחשיב את עצמי לפטריוט". גם בתקופתו לא חסרו מעין אלה. וכך כתב עליהם, בין היתר: "מי ששואף לחזות במדינתו כשזכויותיה נשדדות ממנה, אינו יכול להיות פטריוט". מכולם תיעב את זה המתהדר בתואר "פטריוט" בעודו "זורע תקוות שווא", העוסק בהונאת אחיו האזרחים "בצלצולים ריקים מתוכן של להט חסר תכלית".

כאשר מביאים את הדברים בהקשרם המלא, מתברר שאבי הביטוי שהפך פטריוטים לנבלים, החשיב את הפטריוטים דווקא למעולים שבאזרחים, וה"נבלים" בעיניו היו מי שניתלו בפטריוטיות כדי לתרץ התנהגות נלוזה, או שניצלו את רגשותיהם הפטריוטיים של שומעיהם כדי להטות את ליבם, לאחר שלא הצליחו לשכנעם ביתרון מצעם הפוליטי. כמומחה ללשון, ביקש ג'ונסון להצביע בכך על כשל לוגי מכוון, מעין תכסיס רטורי ציני, המבוסס על התחנפות לקהל תוך פניה לרגשותיו הפטריוטיים.

כאב-טיפוס לטיעון-קש, מבוארת ה"פנייה אל הפטריוטיות" בספרי ההדרכה בתחום הרטוריקה הפוליטית בעזרת דוגמאות הלקוחות מן הפרופגנדה הצבאית, כגון: "מדינתך זקוקה לך - התגייס עכשיו!". אולם נראה שגם המומחים לתורת השכנוע לא השכילו לרדת לסוף דעתו של ג'ונסון, שבעיניו היה החייל הפשוט לגדול הפטריוטים.

למי אפוא התכוון ג'ונסון? בנסיבות תקופתו, שילח ג'ונסון את חיצו הארסי לעברם של הפונים לרגש הפטריוטיות כאשר הם נחשפים ברבים כמחרחרי מדון, חתרנים ומסיתים, שאינם חוששים לפגוע בשמה הטוב של מדינתם או באינטרסים החיוניים שלה. בנסיבות תקופתנו, במציאות הפוליטית בישראל, היה ודאי ג'ונסון מתאר כ"נבלים" את אלה העוסקים בגיבוש קואליציות להחרמת ישראל בעולם; החותרים לפירוקה מנכסיה הערכיים; המסיתים את אזרחיה כנגד צבאה; העוסקים בשלילת הלגיטימיות הבסיסית שלה, ובעת ויכוח אינם מהססים להכריז: "אני עושה זאת מאהבת המדינה" או "אני רואה בעצמי פטריוט גדול".

מעניין אפוא ללמוד, שהגמדים היושבים על כתפי ענק כסמואל ג'ונסון, ומטיחים ביריביהם הפוליטיים את אמרתו האלמותית - לאחר שהפקיעו אותה מהקשרה המקורי - מתכוונים בעצם לעצמם. שכן במרבית המקרים אנו נוכחים לדעת כי דווקא אלה המוצאים את פרנסתם בהבאשת ריחה של מדינתם מעבר לים, ואשר מעמידים את נכסיה המתמעטים למכירת חיסול, הם גם הראשונים להיתלות בענפיו העבותים של מי שהגדירם כגדולי הנבלים, ושהמטיר על ראשם חרפה וקלון.

טוב יעשו אפוא הפטריוטים האמיתיים שבינינו אם לנוכח הטחת העלבון "הפטריוטיות הוא מפלטו האחרון של הנבל", ישיבו מפיו של אותו ג'ונסון כי "הטחת עלבונות היא נשקו של הפחדן, וצביעות היא תחמושתו המועדפת".