סינדרום ירושלים בסמינר הקיבוצים

למחרת הצגת הבכורה של "סינדרום ירושלים" בתיאטרון חיפה ב-1988, גרמה תגובת הקהל וההנהלה ליהושע סובול וגדליה בסר, מנהלי התיאטרון, להתפטר. המחזה הקדים את זמנו.

כיום, כשאנו מצויים בנקודת מפנה, בה בגלל טעות כזו או אחרת אנו עלולים לאבד את מולדתנו לטובת הזוממים ליורשנו - מקבלת ההצגה, שמעלה בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים, משמעות רלוונטית ביותר. המחזה עובר תוך מעברים מהירים מהעבר, כשירושלים הנצורה עמדה לפני החורבן בידי גייסות הקיסר הרומי, והיהודים נחלקו לכתות שחירחרו שנאת חינם, לבין העתיד הצופן בחובו חשש גדול מחורבן קרב ובא - כשאת כל החורבנות גרמנו לעצמנו.

האיזכורים הקטנים של ימינו, כמו פרשת הולילנד, ופרשת בניית חדר המיון בבית החולים באשקלון - מחזקים את התחושה עד כמה נטוע המחזה בימינו. אין ספק שנדרשים מהצופים הרבה דמיון ורגישות כדי לעבור במהירות כמעט סוריאליסטית מתקופה לתקופה.

כנביא העומד בשער, כותב סובול את מחזותיו בעלי המסר הגבוה, שספק אם כולם יקלטו. לרוב, האטימות, האנוכיות והאנרציה בה אנו פועלים - שאת תוצאותיה זועקות כותרות העיתונים - גורמים לכך שרוב ההמון עוצם את עיניו באדישות. ובכל זאת, הפקת סמינר הקיבוצים משתבחת במשחק מעולה של כל הצוות הגדול, שמרגיש כה טוב בתפקידי מטורפים, בין אם בסנטוריום בימינו, או כקיצונים פנטיים בסוף בית שני, או כאלה המזומנים לנו גם כיום, שבשטות אחת יכולים להפוך בעתיד את הקערה על פיה.

ביניהם חובה לציין את מיטל פרץ כחייל כוחני, יולי סקר כ"מחזאי והבמאי" של ההצגה שמעלים המשוגעים בסנטורים כיום, אודות חורבן בית שני, את אהוד כהן הרמתי, שלמען ההפקה התערטל והתנועע בצורה מרתקת. כך גם נעמה בסון בעלת יכולות הריקוד הבולטות, ענת אייזיק כאם המטורפת ו"תינוקה", ליאור חסון כשדרן הטלוויזיה, וצליל חן זק המרשימה, תמר רצאבי "בעלת המום", והבולט מכולם ברבגוניותו ובקולו ערן פרץ המצוין. היכולת השירית של הזמרת יסמין רז את השירים של סובול, הבליטו את הליריקה שבשירים הנפלאים.

כך גם עיצוב ה"במה" שמקומה נפקד, והקהל יושב מכל צידי ובאמצעו של האולם, כמעט כמו ב"המלט" ב"קאמרי", כשההתרחשויות נעשות מכל צידיו, מלפניו ומאחוריו גם יחד. עיצוב ייחודי, גם של התלבושות וגם של ה"במה", שנעשה בידי הדס מוצרי ולוסיאנה פילמר, מבית היוצר של פקולטת העיצוב המצוינת בסמינר. המוזיקה המקורית המצוינת של שחר אבן צור, שבוצעה על הפסנתר על-ידי יונתן מגון הכה מוכשר גם במשחקו, איל צ'ובן וצליל חן זקס על הקלרינט - כנ"ל, והתנועה המרתקת שעיצבה מרינה בלטוב - כל אלה עושים את ההפקה לאיכותית, משמעותית, ובעלת ייחוד.

חוויה עזה ומטלטלת.