הציונות ניצחה

הבוקר נפתח עם שלוש אפשרויות: שחרית אורתודוכסית, שחרית רפורמית או שחרית מאוחרת במיטה. אני בחרתי במיטה.

על ארוחת בוקר אי-אפשר לוותר והפעם ביקשתי חביתה לבנה משלוש ביצים עם הסבר מפורט ומדויק. הבקשה מולאה בקפדנות. הגישו רק תה ואחרי דיון בהנהלה המצומצמת של הפוליטבירו הצלחנו גם לקבל קפה. על חלב ויתרנו כי הבנו שלכך נדרש אישור כנראה מהקרמלין. אגב, אסור לטעות, האוכל היה טעים והשירות מעולה.

הרצאות מעניינות היו בבוקר. איתן הבר סיפר על לבטי רבין ערב חטיפת מוסטפה דיראני. הוא שם דגש על תכונתו הבולטת של רבין והיא לקיחת אחריות. גם מקוב סיפר על בגין. גם אילת ליבר, מנכ"ל בית עגנון בירושלים, מנהלת שיחה על יצירתו ועל זכייתו של ש"י עגנון, יליד בוצ'ץ' באוקראינה בפרס נובל.

לקראת הצהריים הגיע תורי לדבר על פרס. הצגתי את הספר הביוגרפי וציינתי כי אותם 780 העמודים הם רק קצהו של המזלג של העשייה של הפנומן הקרוי פרס. החלטתי לשתף את מאזיניי בסיפורים קצרים המלמדים הרבה. פתחתי ואמרתי כי ביומי הראשון עם פרס, לפני כעשרים שנים, אמר לי הנשיא דהיום: יורם, זכור, בחיים תמיד יש עוד דקה". בעבודתי עימו למדתי עד כמה הוא צודק. גם הדגשתי כי עוד בוישנייבה, עיירת הולדתו, למד לאהוב את ארץ ישראל אהבה ללא גבולות והבין את הצורך בעוצמה מחד-גיסא ובהידברות מאידך-גיסא.

סיפרתי על האורח מישראל שהביא לבלרוס תפוז שריחו הביא להתאהבות פרסקי הילד בארץ ישראל. סיפרתי על סבו אהובו שהועלה על המוקד בבית הכנסת עם כל בני הקהילה על-ידי הנאצים. על אביו שהתנדב לצבא הבריטי ולחם נגד הנאצים. יצחק, גצל, פרסקי שנפל פעמיים בשבי ונמלט לפני הוצאה להורג. על שמעון פרס הנער שבר-המצווה שלו התאפיין בפוגרום ביהודי ארץ ישראל בעיקר ביפו (מאורעות 1936) ובהכרח לבנות נמל בתל אביב במקום זה שביפו הערבית - מה שהביא אצל פרס להכרה שעלינו להגן על עצמנו ולבנות את ארצנו בכוחות עצמנו.

על נפלאות פרס ברכש: צרפת, הכור בדימונה, טילים מגרמניה ושיקום צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים. על מבצע אנטבה. והכל מוביל למחויבותו לשלום. הבנתו כי עוצמה צבאית מאפשרת לוותר. כוח יוצר פשרה. הדרך לאוסלו. על הוויתורים שהצליח להוציא מערפאת. על הטקטיקה בניהול מו"מ שלמדתי ממנו. היה אריה בעור כבש ולא פופוליסט, כלומר כבש בעור אריה. על טקטיקה כזו משלמים מחיר אלקטוראלי אך משיגים שלום.

הרצאתי הסתיימה ואז התברר לי כי ענן אפר מכסה את אירופה ועוצר טיסות. די נבהלתי. חששתי להישאר ברוסיה. לראשונה בחיי, קוננתי, איעדר מטקס יום הזיכרון. 37 שנים אני מגיע לבית העלמין בקריית שאול לקברו של חברי, משה מילדינר. 37 שנים בלי פספוס. הפעם, חששתי, איתקע במוסקבה. אחרי בירורים מצאנו כי אל על - המוביל הלאומי - אומנם החליט שלא לטוס ממוסקבה מסיבות השמורות עימו. שדה התעופה פתוח וחברות אחרות - לא המוביל הלאומי שלנו - טסות לישראל. רצתי יחד עם דליה רבין וירון דקל מקול ישראל, קנינו כרטיס ממש בשנייה האחרונה והמראנו לארץ. נחתנו לקראת חצות. השדה ריק. כבר הרבה שנים לא שמחתי כל-כך כשרגליי חצו את מפתן שרוול המטוס. למחרת הייתי בבית העלמין. שם היה צעיר אחר. משה בן ה-23 ששוכב בקרב חבריו. "הייתי במוסקבה, בלימוד FSU וראיתי שהציונות ניצחה", לחשתי לו ברגע שאיש לא ראה.

בבוקר יש כמה מנייני תפילת שחרית למעוניינים. יש מניין אורתודוכסי. יש מניין רפורמי ויש מניין של הממשיכים לישון. הכל פתוח. הכל חופשי. בלי כפייה. זו רוח לימוד.

בחששות כבדים אני הולך לאכול ארוחת בוקר. הזיכרונות של ארוחות לימוד באוקראינה עדיין לא משו ממני. אלו שבאוקראינה הזכירו לי את שירי הילדות: "ביום ראשון - תפוחי אדמה, ביום שני - תפוחי אדמה, וכן הלאה, עד שביום שבת הפתעה נעימה - שתי מנות תפוחי אדמה". מתברר שבמוסקבה אין עודפי תפוחי אדמה, ארוחת הבוקר דווקא טעימה. דייסות לאוהבים (אני לא אכלתי מימיי ואין בכוונתי להתחיל בכך במוסקבה). חביתה מעניינת מעורבת בחיטה וירקות. אני, שמקפיד שלא לאכול מוצרים עתירי כולסטרול, מבקש חביתה לבנה (רק חלבון). התהליך במתקן ששימש לחופשות ולנופש של בכירי המפלגה הקומוניסטית - קצת מסובך. צריך לבקש מהאחראית ולא מהמלצרית. גם אז אני מניח (לפי משך הזמן) שהתקיים דיון עקרוני בהנהלה המצומצמת של "המתקן" לקבלת אישור. האישור הנכסף הגיע והמלצרית, הפעם זאת היא, שואלת: 'מביצה אחת, שתיים או שלוש?'. אני משיב משלוש ואחרי כמה דקות מגיעות, נכון ניחשתם, שלוש חביתות לבנות. מילא, נראה שלפעמים הקומוניזם נשאר בנשמה גם אצל מי שנולדו אחרי קריסתו.

אני יוצא לחצר הענקית לראות היכן אני נמצא. אני מתבונן על הבניין - 'הסנטוריום' קוראים לו ברוסית העובדים במקום - ונזכר בלימודיי האקדמיים, בשיעור על האליטות בבריה"מ לפני כמעט 35 שנים, על סמלי השלטון הקומוניסטי. הבניין ענק, 11 קומות, בולט ומבליט כוח ועוצמה. כולו חד-גוני - מן חום אדמה. הרבה חלונות קטנים וכולם זהים. ממש קומוניזם במיטבו. אני פוסע ואומר לעצמי עד כמה יכולה ההיסטוריה להיות אירונית. המשטר הבולשביקי רצה בחיסול הזהות היהודית, בחיסולנו התרבותי כעם. ופתאום בשנת 2010, במעוז קומוניסטי, מתכנסים 600 צעירות וצעירים יהודים כדי לחפש את זהותם היהודית וכדי לחזקה. אחח, כמה הניצחון מתוק. המחיר היה כבד - משפט הרופאים, הריגת הסופרים היהודים, רדיפת הציונים, מאסרים, הרעבות ועבודות פרך - אך הרוח לא נשברה. הקומוניזם נעלם, והיהדות קיימת ונושמת. פוליטבירו אאוט [OUT], ולימוד אין [IN].

בתוך המתקן ההרצאות נמשכות. אוכל יהודי מהו, שירה יהודית, הפוליטיקה בישראל, אבל לא רק. גם נושאים גלובליים זוכים להאזנה מרובה, בעיקר נושאים מדעיים, אבל גם תרבותיים וחינוכיים. מעניין היה לראות את עיניהם של הצעירים מבריקות כאשר שמעו את הרצאתו של דוד מרקיש, בנו של פרץ מרקיש שהוצא להורג על-ידי סטאלין.

בשעות אחר-הצהריים המאוחרות מתקיים טקס הפתיחה (כדי לא לגרום לחילול שבת אצל אלו ששומרים). לא להאמין, בלב המתקן הקומוניסטי לשעבר מתכנסים יהודים לחזות בשלושה סרטונים קצרים על שלושה מנהיגים ישראלים: מנחם בגין ויצחק רבין זכרם לברכה, ושמעון פרס ייבדל לחיים ארוכים. השלושה ינקו חלב מאדמת רוסיה הצארית והגיעו לשיא גדולתם במעוז הציונות - מדינת ישראל. אחרי הסרטון על רבין עולה על הבמה דליה בתו, ומספרת על בית אבא. הצעירים קונים בשקיקה את דבריה. אחרי הסרט על פרס מופיעה ציקי (צביה) ולדן - הבת - ובחן רב מביעה מספר תובנות הכובשות את לב הקהל.

ולדן: "אנשים צעירים לוקחים את גורלם בידיהם ומחליטים לעצמם את דמותם כיהודים. הם עושים את זה מלמטה ובלי הממסד. שלל הנושאים שהם עוסקים בהם הם הדברים שמטרידים צעירים באופן כללי: לידה וגידול ילדים, שבעת ימי הבריאה, טקסי מעבר, היסטוריה יהודית, תיאטרון וספרות ועוד. ההרצאות והסדנאות בפרויקט הלימוד מקיפות את שלל הנושאים הללו".

ולדן נרגשת מהמפגש עם המשתתפים בפרויקט. "הם אומרים: 'אנחנו עייפים מהפרשנים, מהמתווכים ומהממסד. אנחנו רוצים למצוא בעצמנו את המשמעות של להיות יהודי". אחריה הסרט על בגין ומספר דברים מפי הרצל מקוב, מנכ"ל מורשת בגין. כאן ההקשבה מרובה. אין שיעולים ואין חריקת כיסאות. כולם באולם מאזינים. עוד קודם לכן מברך מתיו ברונפמן, זה שמוכר לציבור כבעלים של איקאה וגם של בנק דיסקונט. תדמיתו בארץ היא של נער שעשועים, עשיר כקורח ואיש עסקים נוקשה. יומיים במחיצתו מגלים כי הוא יהודי חם, ציוני נלהב, פילנתרופ גדול שעדיין מאמין ב"מתן בסתר" ולא בתרומה לצורך יחסי ציבור. הלוואי היו רבים כמוהו. וכמובן נאום תודה של חיים צ'סלר הבלתי נלאה, היו"ר המייסד של לימוד בריה"מ לשעבר, מי שהיה מזכ"ל המועצה למען יהודי בריה"מ ושעימו שיתפתי פעולה בלא מעט מבצעים "מטורפים" למען מסורבי עלייה, מי שהיה ראש שליחי העלייה בבריה"מ ואחר-כך ראש מחלקת העלייה בסוכנות וגזברה, ועתה מקדיש את כל זמנו בהתנדבות (כי לימוד בנוי רק על מתנדבים) להחדרת זהות יהודית וקרבה לישראל לצעירים יהודים דוברי רוסית ברחבי העולם. פעם הוא מארגן לימוד בניו-יורק, פעם בבירוביג'אן, בטרוסקבץ שבאוקראינה, באשקלון, ובחודש יוני מופע ענק של לימוד בירושלים בהשתתפות הנשיא פרס. בין לבין, האמן ליאוניד פטשקה בנגנו על הקלידים. הקהל מתלהב ומצטרף בשירה.

בתום האירוע אנו הולכים לקבלת פנים קצרה לקראת שבת. קבלת שבת מתקיימת בחדר האוכל בשני נוסחים: האורתודוכסי והרפורמי. אחר-כך מרק אטריות חם כמו בבית ושאר מטעמי השולחן היהודי, ולסיום עורך מיכה ינון, מי שהיה מנכ"ל רשות השבת, עונג שבת שהוא ממש תענוג למשתתפים.

הלילה יורד והצעירים אינם הולכים לישון. רובם התקבצו בלובי ומקיימים משחקי חברה. אני כאלו לא ראיתי מימיי. עד הבוקר הם יושבים ועסוקים ב"קזינו אינטלקטואלי". שעות ניסו להסביר לי במה מדובר, אך לא הבנתי. רק ראיתי שמושקעת מחשבה, נדרשת יצירתיות ואין רולטה או "בלק ג'ק". מין בילוי שהרס לגמרי את תדמית הדור הצעיר בעיניי. לא גומאים אלכוהול, לא מעשנים סמים קלים, לא משחקים קלפים ולא מהמרים. עוסקים במהות. חושבים ויוצרים. אי-שם לפנות בוקר עזבתי אותם והלכתי לישון.