השלב הבא אותו אנו עוברים בדרך אל הקודש, הוא הבירור מהו אורח החיים בו צריך להיות שרוי האדם העוסק בקודש. על הכהנים, שליחי עם ישראל לעבודת הקודש, האנשים ששורים בתוך הקודש ומורשים להיכנס למקומות בהם אסור לשאר האנושות להיכנס, חלים דינים ייחודיים כדי לשמור עליהם בתוך מסגרת הקודש.
הפרשה פותחת באיסור שלהם להיטמא למת. המוות - חידלון החיים, הוא ההפך המוחלט מהקודש, גופת המת מכונה בפי חז"ל 'אבי אבות הטומאה'. דרגת הקודש היא שיפור תמידי של החיים, תיקון המציאות בכל גווניה ואופניה (
כפי שראינו שבוע שעבר), לעומתה נמצא המוות, הפסקת החיים, חוסר היכולת לתקן עוד. התורה מדריכה כי כל התמעטות של החיים היא דרגה של טומאה. כל חיים שלא יצאו לפועל הם סוג של מוות (טומאת נידה, קרי). כל מפגש של האדם עם המוות, מטמא אותו - כשאדם רואה מוות, הייאוש, הצער גורמים לו לרצות לתקן פחות. על כן הוא צריך להיטהר מן המוות כפי שתדריך התורה בפרשת חוקת (פרה אדומה).
מאידך-גיסא, כאשר המוות נוגע במשפחתו הקרובה של הכהן, התירה לו התורה להיטמא להם (ואפילו חייבה אותו להיטמא). הכהן, על-אף היותו במעלה מיוחדת של קדושה, עדיין הוא חלק ממשפחה. כדי שחושיו של הכהן לא יהיו קהים מול פטירת אחד מקרוביו, התירה לו הורה להיטמא להם.
הסעיף השני בפרשה עוסק בנשים עימן מותר לכהן להתחתן. בעוד יהודי רגיל יכול להתחתן עם כלל הנשים היהודיות, הרי שלכהן אסור להתחתן עם רשימה די מכובדת של נשים. המכנה המשותף של כל הנשים האלה, הוא שעברן אינו נקי. הגרושה למשל, הקימה משפחה ופירקה אותה; החללה, היא אישה שנולדה מאיסורי חיתון של כהן, או שהתחתנה באיסור עם כהן. התורה מדריכה את הכהן, איש הקודש, שלו אסור להתחבר אל נשים כאלו. עליו לשאת רק נשים שעולמן הפנימי שלם.
על הכהן להימלט מהשלילה של החיים, מהצרות, מהמשקעים הרעים, ולחיות בתוך עולם שהוא שלם יותר. אך אם אצל הכהן הייתה אפשרות למפגש עם צרות (היטמאות לקרובים, נישואים עם אלמנה), הכהן הגדול - האדם שמחבר בין הקודש ובין האנושות, האיש שנכנס לתוך קודש הקודשים ביום הכיפורים - הוא אדם שחי כל חייו במדרגה של הקודש. לכהן הגדול אסור להיפגש בכלל עם המוות או עם צרות החיים, הוא חי כל חייו במדרגת השלמות של החיים. אסור לו להיטמא למת אפילו במקרה של פטירת אחד מקרוביו, מכיוון שהוא איננו עוד איש משפחה, הוא איש השייך לכלל עם ישראל, ולכן אין לו יחס מיוחד כלפי בני משפחתו. גם בנישואין יש לו הגבלות יתרות, מותר לו להינשא רק עם אישה שלא הייתה עם אדם אחר. הוא נפגש רק עם אישה שאין לה משקעי עבר מכל סוג שהוא.
עוד מוסיפה התורה תנאי, כי מי שעובד בקודש לא יהיה בעל מום. "אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו". האדם המתחבר אל הקודש חייב להיות שלם מבחינה גופנית. אנו מכירים כי גם אנשים נכים הינם מוכשרים, אבל כשהדבר מגיע אל מפגש עם הקודש, יכול הקודש לחול בשלמות רק על אדם שלם. שלמות רוחנית תחול בצורה הטובה ביותר באדם בעל שלמות גופנית. אדם חולה, כוחות החיים שלו נחלשים, וכך גם כוחותיו הרוחניים, הקודש אומנם יחול עליו, אבל לא ברמות בהן הוא חל על האדם השלם. הכהן בעל המום, הוא עדיין כהן, אבל הוא אינו שותף בעבודת הקודש בבית המקדש, שם - במקום השלמות - יש מקום רק לאנשים שלמים.
הדרכות אלו של העובדים בקודש, לשלמות גופנית, משפחתית ורוחנית, מחייבות את הכהנים לחיים שקולים וזהירים יותר. על הכהן לשקול את מעשיו בקפידה, כדי שיוכל להישמר ממום פיזי או מלהיטמא. מאידך-גיסא, שלמות זו בחייו של הכהן, אינה נשארת רק בתחומי המקדש - רוב ימות השנה חי הכהן בתוך ערי ישראל, הוא מפיץ את הקודש, את המטען הרוחני שספג בתוך המקדש, לשאר האוכלוסיה שאינה כהנית. הקודש שנספג בעם ישראל בדרך הזו, יפעפע גם לשאר האנושות, ובכך יתעלה בשלב אחד נוסף בדרך אל הקודש.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
