קרלו גולדוני (1707-1793) הואשם בגלל קנאת מתחרהו ב"גרימת מותה של הקומדיה דל ארטה". האשמה שרק באמצע המאה ה-20 נמחתה. אין טוב ממחזהו "משרתם של שני אדונים" להמחיש את גאוניותו. הפקת התיאטרון הקאמרי את הקומדיה הנהדרת הזו מזכירה את ימי הזוהר של תיאטרון החאן הירושלמי, כשהבימאי האגדי מייקל אלפרדס המנוח ביים בחאן שורה של קומדיות דל ארטה וביניהן, ב-1974, את "משרתם של 2 אדונים" עם ספי ריבלין, והעמיד את החאן על המפה.

ניסים אלוני שתרגם את המחזה שהוצג בתיאטרון הבימה ב-1993 - הפקה שלא תשכח עם שמוליק ווילוז'ני בתפקיד טרופלדינו, הוא אשף השפה העברית. מה שאלוני כתב פעם, הביטויים שחלקם שוזרו גם בהצגות "הגשש החיוור" והפכו לפניני לשון ("אתה שומע מה שאני רואה?"), הם עכשיווים לא פחות מאז, והצפייה בהצגה גורמת לעונג לא רק ויזואלי מהמשחק הווירטואוזי, אלא במיוחד מהאזנה ללשון המיוחדת של אלוני.

מוני מושונוב, מגדולי הקומיקאים שלנו, ביים במלוא הקסם את ההצגה העולה בקאמרי. בחירתו להשתמש בסאונד במקום בחפצים ריאליסטיים בפעולות - מעצים בעזרת הדמיון את התחושות. כל שחקן ושחקנית מתוזמנים בצורה האופטימלית, כך שכל אחד, יהא חלקו גדול או קטן בזמן במה - יכול להוכיח את גודל כשרונו. כך שירי גדני ("שושה" ב"גשר"), שכשרונה הקומי מתגלה כאן במלוא הדרו, והקהל מתענג על כל דקת משחק שלה, כמשרתת המטורללת סמרלדינה. כך קובי מורסיאנו וזיו קלייר כצמד סבלים וכמלצריות - מגלגלים אותנו מצחוק בעושר הבעתם והתבטאותם. כך אסף פריינטא, שכרגיל מקבל אפשרות לשיר רק משפט אחד, והקהל לא מספיק להתפעל דיו מקולו המצוין. כך חמודות טל ומיכל בלנקשטיין, וכך איציק כהן כפנטלונה - עם הקסם השופע האופייני לו. נדב אסולין בונה דמות קריקטוריסטית של הדוטורה לומברדי. ופשוט מגלגל אותך מצחוק בתנועות הגוף המגוחכות המוגזמות שלו ובדיבורו.

הבולטים בחבורה הם יניב ביטון, קומיקאי בחסד, כחתן המיוחד, ששפת הגוף שלו בתנועות המוגזמות עם הרמזים האירוטיים הבולטים מעשירה את ההצגה. והמושלם מכולם - מסמר ההצגה - דרור קרן, שנמצא על הבמה בכל דקה, ומסובב את כולם לפי גחמותיו, ומייצר את העלילה בהתאם למזימות אדוניו. הוא מתייעץ עם הקהל לעיתים, ומשתף אותו בהתלבטויותיו, ופותר את כל הפלונטרים בעצמו בתוך שניות. הוא נושא את רוב ההצגה על שכמו. פשוט מרהיב.

לא משנה אם ראיתם את הפקת הקאמרי ב-1945 בבימוי של יוסף מילוא, או בת' חיפה ב-1965 עם בודו בתפקיד טרופלדינו, ואפילו את הפקת הבימה עם ווילוז'ני. לכל הפקה את היופי שלה, וזו העכשיווית היא מעשה תצריף של בימוי, משחק, תאורה, עיצוב והכי הכי - תנועה, שעיצב צחי פטיש.

חוויה שאסור להחמיץ, לאוהבי הקומדיה דל ארטה.