צלה"ל

במשך 62 שנה מטפחת המדינה הזאת בהמון אהבה, באינסוף הקרבה ובמיליארדי דולרים את הצבא שלה כסמל, כמיתוס, משפיעה עליו ועל אנשיו את שפעתה הדלה, רוכשת/מממנת עבורו אינספור צעצועי מלחמה ומוות יקרים, על-חשבון השקעות אחרות הנדרשות לחוסן החברתי שלה. מעצימה אותו ערכית וכוחנית, וכמעט סוגדת לצבא!

נכון, ליהודים כבר כאלפיים שנה לא היה צבא להתגאות ולהתהדר בו! ונשאלת השאלה - האם זאת סיבה מספקת שהצבא יקבל יחס שמקבל בן יחיד שנולד להורים חשוכי-ילדים לעת זקנתם ואחרי עשרות שנים של הפריות נפל מלאכותיות?...

צריך לומר את האמת הכואבת: הצבא היקר שלנו הפך ברבות השנים לגוף ענק, מסורבל ולא יעיל, שלא לומר מטומטם, שלא לומר בזבזני. מין אוקיינוס המקיים את עצמו, שיש בו רק איים של כשרון, יעילות, יצירתיות והצלחה. באמצעות "איים" אלה והרגישות סביבם, הצבא ממשיך לחפות על ה"כיעור", מטפח ומקיים תדמית שהיא מזויפת ברובה.

מאז מלחמת עירק הראשונה, מזה כעשרים שנה, נופלים טילים על אזרחי ישראל! זאת עובדה. כל טיל שנופל על אוכלוסיה אזרחית והורג בה, הוא כתם שחור נוסף בתמונה התכולה להבנה של צה"ל וגם זאת עובדה! ההצדקה העיקרית לקיומו של צבא היא יכולתו ונכונותו להגן על העורף. בהיעדר יכולת כזאת, אין הצדקה להשקיע בצבא, בוודאי לא בהיקפים האדירים שאנו משקיעים בו. כל המיתוס הלאומי הענק הזה מצטמצם, בסיכומו של דבר, לשאלה הקטנה והפשוטה - מה היא העלות מול התועלת???

בימים אלה, במאמץ אינטנסיבי ותחת מסע יחסי ציבור (תעמולה) להגשמת חזון בן-גוריון - יישוב הנגב - מושקעים מיליארדי שקלים חדשים נוספים, בבריחתו של הצבא למעמקי הנגב הרחוק במושגים ישראלים. אני משתמש במילה הקשה "בריחה", כי המניע העיקרי האמיתי שעומד מאחורי המעשה הבלתי כלכלי הזה (הוצאות התפעול השוטפות הישירות ישולשו אם לא ירובעו, וכך ההוצאות ה"עקיפות" של המשק הקשור בתפעול הצבא!), הוא הצורך להרחיק ככל האפשר פגיעות טילים מאוכלוסיות אזרחיות. כשמתקני הצבא מצויים בקרבת אוכלוסיה אזרחית, אין מנוס מפגיעה בה! וכשהצבא יודע שאין ביכולתו למנוע את ירי הטילים על כל שטחי ישראל, אין לו ברירה אלא להזיז את עצמו ולהתרחק מהאוכלוסיה האזרחית, הפגיעה גם כך, ולהקל על האויב לטווח את טיליו ולפגוע במטרות להן הוא מכוון. כשאין לצבא מענה אמיתי לאיום פוטנציאלי, והוא מתפנה למקום אחר, זאת בעצם בריחה!

צבא הגנה לישראל הוקם בשעתו על-פי אסטרטגיה שקבעה, כי מלחמה שתיכפה על המדינה תועתק מיידית לשטחי האויב! על-פי האסטרטגיה הזאת, המתאימה למדינה קטנה מאוימת, היה הצבא אמור להשקיע את מרבית משאביו בציוד התקפי. בחירתה של ההנהגה הפוליטית הישראלית בשנות השישים (מחוסר ברירה) להיסמך על ארה"ב, גבתה מחיר גבוה מאוד, שבא לידי ביטוי כואב בשנות השבעים, במלחמת יום הכיפורים. האסטרטגיה שונתה להגנתית מעיקרה. ההשקעות בצבא התעצמו סביב הצורך למגן את הצבא במקומות בהם החזיק, וכל עוד היה מרחב גדול (סיני) היה בזה היגיון מסוים. עם הנסיגות והוויתור הטריטוריאלי, היה מקום לחזור לאסטרטגיה הישנה, על אחת כמה וכמה כאשר האויב החל להצטייד בנשק התקפי ארוך טווח, טילים לסוגיהם. מרגע שהצבא לא תבע מהפוליטיקאים את החזרת האסטרטגיה ההתקפית, והעדיף את תהליך השלום, הוא מעל בתפקידו המוצהר, ואיפשר את ההתחמשות המתמשכת של האויב בטילים.

היום הצבא נאלץ להשקיע משאבים עצומים נוספים באמצעי מיגון, שיעילותם מוטלת בספק, עליו, וגרוע מכך - על האוכלוסיה האזרחית. את הנזק הכספי עוד אפשר "לבלוע" על-ידי מימונו מתקציב ארה"ב. הנזק המדיני והשלכותיו על החברה, אינו ניתן יותר "לבליעה", אלא אם היה מתרחש כאן שלום יציב לטווח ארוך, שהיה מאפשר את הקטנת העול החברתי הזה. אלא שהשלום היציב אינו נראה באופק, והאיום החיצוני גובר מאוד. עד כי הצבא נאלץ לחשוף את קלונו בהודאה שאין ביכולתו להגן יותר על העורף, בהשלמתו שכל הארץ חזית!

לפוליטיקאים שלנו לא תהיה, כנראה, ברירה אם אחראים הם וחפצי חיים, מלקבל החלטות כואבות ובעלות משמעויות מרחיקות-ראות: או להפוך את ישראל למדינת חסות מוצהרת של ארה"ב, ולבצע את דרישות האמריקנים על-פי צרכיהם בהתאם לראייתם והבנתם מעת לעת. לגבות מהם את מחיר החזקתו של צבא אדיר וחסר תועלת בהיקף הזה, ולהסתמך על הסכמי הגנה עם ארה"ב (מה שהייתה וייטנאם בשעתו לאמריקנים). להמשיך במתווה השלום על-פי תכתיב אמריקני, לשאת בתוצאות ולהאמין שבעת צרה אמיתית הם יחושו לעזרתנו, ולקוות שאולי ימנעו את ירי הטילים עלינו, כפי שמנעו במלחמת עירק. זו אינה בהכרח החלופה הגרועה, להבטחת קיומה של המדינה באופן שבו היא נראית היום. או לחזור לאסטרטגיה הישנה שפירושה המעשי: בהיעדר הרתעה, פעולות התקפיות ומלחמתיות יזומות בשטח האויב להסרת כל איום ממשי מיידי. יהיו לכך מחירים כבדים בינלאומיים מול מדינות ידידותיות, שנידרש לשלמם. וכמובן מחירים חברתיים כלכליים וצבאיים כואבים. אבל אם מדיניות כזאת תצלח, זה יביא לסוג של יציבות מחודשת באזור שבטווח ארוך יחזיר לנו המעמד והעוצמה המדינית הנדרשת. ולאחר מכן ניתן יהיה אולי לקדם את תהליך השלום מעמדת העוצמה המחודשת.

זה אומר מלחמה יזומה ומקיפה נגד דרום לבנון לחיסול איום החיזבאללה; זה אומר כיבוש מחודש של רצועת עזה וחיסול שלטון חמאס; זה אומר גם אפשרות ממשית למלחמה נגד סוריה לחיסול איום הטילים מצידה וחיסול משטר הבעת שבה.

האם צה"ל של היום מסוגל לזה? האם הפיקוד של צה"ל מוכן לזה? האם הוא מאמין ביכולתו לעמוד באתגר כזה? - זאת אכן שאלת השאלות!

לתחושתי, אין היום בפיקוד הבכיר של צה"ל גנרלים שנכונים לקחת אחריות ולהעניק לפוליטיקאים את הביטחון הדרוש להליכה לשינוי אסטרטגי מסוג כזה. מה תעשה ממשלת נתניהו? ככל הנראה, לא תעשה! אלא רק תמשיך לתמרן ולדשדש בין שתי החלופות.