מינצנברג אינו מתהפך בקברו (חלק א')

קיץ 2004. אם חד-הורית בלתי מוכרת - ויקי כנפו, טבחית במטבח צבאי - צועדת ממצפה-רמון לעבר משרד האוצר בירושלים, ואוספת בדרכה עוד אמהות חד-הוריות קשות יום. בתקשורת מדווחים על מרד ב"גזירות הכלכליות" שמבקשים להטיל שר האוצר נתניהו וראש הממשלה שרון. לרגע יש תחושה שהנה, האשה הבודדה הזאת, ללא תמיכה כלכלית או לוגיסטית - מציתה התנערות חלכאים מקיר-אל-קיר, אשר תעמיד במקומו את שר האוצר ה"שבע" ואת ראש ממשלתו ה"אטום". מאחורי הקלעים של הקמפיין הזה עומדת "הקרן החדשה לישראל" - באמצעות ארגוני החזית שלה: "כיכר הלחם", "אחותי" ו"סינגור קהילתי".

קיץ 1927. לפני שעריו של כלא צ'רלסטון במסצ'וסטס מתקהל המון, במחאה על הוצאתם להורג הקרבה של ניקולה סאקו וברתולומיאו ואנצטי - שני אנרכיסטים, מהגרים מאיטליה, שנמצאו אשמים בשוד וברצח קופאי. באותה שעה, בחזית ארמון בקינגהם בלונדון שרים המתכנסים את "הדגל האדום". ערב קודם מציפים את רחובות ז'נווה 5,000 איש, הופכים מכוניות אמריקניות, בוזזים חנויות המציעות מוצרים אמריקניים והורסים בתי קולנוע המציגים סרטים אמריקניים. לאחר ההוצאה להורג, מתוזמנות עשרות תגובות ברחבי העולם, ביניהן הפגנות בערי גרמניה שבמהלכן נהרגים שישה מפגינים; מוסף מיוחד של היומון הפריסאי הקומוניסטי "הומניטה", שעל עמודו הראשון מרוחה המילה "רוצחים!"; וצעדת המונים אלימה בפריז המאלצת הזעקת טנקים להגנת שגרירות ארה"ב בעיר.

מאחורי הקלעים של הקמפיין האנטי-אמריקני הזה עומדת אימפריית הלוחמה הפסיכולוגית של וילי מינצנברג (Münzenberg), תועמלן קומוניסטי מבריק שכונה בין השאר "האימפרסריו של הקומאינטרן", הוא האינטרנציונל הקומוניסטי - החזית שהקים לנין לניהול השמאל העולמי לשם קידום העניין הסובייטי. במהלך שנות ה-20' וה-30' הצליח מינצנברג להפיץ את נקודת המבט הסובייטית רחוק ועמוק למעגלי האינטלקטואלים והאמנים במערב (וגם עד אמריקה הלטינית, סין, יפן והודו הגיעה השפעתו) - תוך בחישה בתקשורת, בספרות, בציור, בתיאטרון ובקולנוע.

המהפכה טורפת את ילדיה

וילי מינצנברג נולד בשנת 1888 בגרמניה - בן למוזג בפונדק, אלכוהוליסט שנהרג בעת שניקה את הרובה שלו והוא שיכור. וילי סיים את לימודיו בגיל 15, שימש שולייה לספר, והחל לעבוד בבית חרושת לנעליים. שם הוא התוודע לפעילותה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה והחל לפעול באגף הנוער שלה. להבדיל ממרבית מנהיגי הקומוניזם הגרמני שהיו אינטלקטואלים בני המעמד הבינוני-גבוה, מינצנברג היה איש המעמד העובד.

ב-1910 הוא נסע לציריך, שם מצא עבודה בבית מרקחת ועסק בפעילות קומוניסטית. פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 עורר משבר בשורות השמאל. מיליונים מאוהדיו - גרמנים וצרפתים, בריטים ואוסטרים, הפנו עורף לסולידריות נגד המלחמה ונענו לקריאת מדינותיהם. שווייץ הנייטרלית הפכה גן-עדן לרדיקלים מתנגדי המלחמה. כאן, ב-1914, אותר כישרונו של מינצנברג על-ידי ליאון טרוצקי הגולה, והוא הפך לחלק מהמעגל הבולשביקי שסביב לנין, הממתין להזדמנות לשוב לרוסיה המהפכנית. לנין הטיל עליו לסייע בייסוד האינטרנציונל הקומוניסטי - הקומאינטרן, וכשהרכבת החתומה המפורסמת ובה לנין, טרוצקי ואנשיהם עזבה את ציריך לרוסיה ב-1917, אמר לנין למינצנברג: "בתוך שישה חודשים - או שנהיה בשלטון או שנהיה תלויים על הגרדום".

לאחר עליית כוחם של הבולשביקים ברוסיה, היה מינצנברג חלוץ מרבית הטכניקות הפוליטיות המניפולטיביות הננקטות עד ימינו על-ידי הקומוניסטים וצאצאיהם הרוחניים: יצירת ארגונים אד-הוק למען עניינים שונים ומגוונים שמאחוריהם אינטרסים סמויים, עריכת אירועי תרבות, אמנות וספורט בעלי אוריינטציה פוליטית, הפצת סרטים, מימון קבוצות תיאטרון, עריכת משפטי ראווה, הרצת קמפיינים המבוססים על דיסאינפורמציה, ארגון מצעדי מחאה, הפעלת "מועדוני תרבות" ו"קבוצות דיון" והקמת ארגוני ידידות - הכל כדי ליצור את התחושה שהקומוניזם הוא מֵיצג ללא הפסקה המוביל את האנושות קדימה.

בתחילה פעל מינצנברג בגרמניה. הוא הקים את "תנועת צילום העובדים", אשר ביקשה להכווין את השימוש בצילום בחיי היומיום. הצילומים פורסמו במגזין הצילומים המצליח Arbeiter Illustrierte Zeitung, אשר הדגיש את "התפקיד החברתי" של הצילום, הגדיר את המצלמה "כלי נשק במלחמת המעמדות" והחניף לצלם-העובד כ"עין והמצפון של הפרולטריון". גם בקולנוע הגרמני משך מינצנברג בחוטים: הוא מימן עשיית סרטים מחוץ לזרם המרכזי של התעשיה, אשר הציגו מקומות מגורים נחותים של עובדים, יאוש של מובטלים, ואמונה שהסוציאליזם יפתור מצוקות אלה.

הסובייטים העבירו למינצנברג מימון לא רק עבור במאים של תיאטרון פוליטי "מחנך" דוגמת ארווין פיסקטור, אלא גם עבור ציירים בעלי נטייה פוליטית "מתאימה", דוגמת גיאורג גרוס, אוטו דיקס והיינריך זילה, אשר בשנות ה-20' המוקדמות ייצגו את הייאוש של קורבנות העורף ושל ותיקי המלחמה ומשפחותיהם ואת העמדה האנטי-מיליטריסטית ה"רצויה". בשנות העשרים עמד מינצנברג מאחורי אינספור תערוכות ומיצגים בברלין למען אסירים פוליטיים, למניעת סבסוד הכנסיות על-ידי המדינה ולמען עזיבת הכנסייה. הוא שלט בעיתונים רבים ועמד מאחורי ארגוני המונים דוגמת "סיוע אדום" ו"ארגון הסיוע הבינלאומי של העובדים".

ב-1924 הוא יסד במוסקבה את בית הפקת הסרטים הגדול ביותר לסרטים סובייטיים. באמצעות החברה הוא טיפח במאים "חברי מפלגה נאמנים" דוגמת וסוולוד פודובקין וסרגיי אייזנשטיין. לאחר שנשא לאשה את באבט גרוס - בתו של בעל מבשלות בירה אריסטוקרטי ועשיר מפוטסדם, הוא הקים בגרמניה את "פרומתיאוס פילמס" - המכשיר להפצת הקולנוע הרוסי הקומוניסטי במערב. בין השאר הפיצה החברה את "אוניית הקרב פוטיומקין" של אייזנשטיין, וכיום ניתן לקבוע כי המוניטין העצום של אייזנשטיין במערב היה במידת רבה יציר כפיה של מכונת מינצנברג. במהרה החלה פרומתיאוס להפיק גם סרטים גרמניים בעלי מסר "חברתי".

לכאורה, התנגדו הקומוניסטים לפאשיזם ולהיטלר - וכך מוצג עניינם עד היום. אך למעשה, בשנים 1931-1932 הם ראו בכוח האנטי-פאשיסטי האמיתי בגרמניה - הסוציאליזם הדמוקרטי - איום גדול יותר מן הנאציזם. מינצנברג ואנשיו השחירו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כ"סוציאל-פאשיסטית" ובין השנים 1933-1928 סירבו לשתף עימה פעולה במאבק נגד הפאשיזם, בעודם משתפים פעולה עם הנאצים. כך, מינצנברג סייע לקידום משאל העם שנועד להדיח את הממשלה הסוציאליסטית בפרוסיה, אשר כוח המשטרה הגדול שלה היה המכשול הרציני האחרון בפני ההשתלטות הנאצית, והרס את הסוציאליזם המתון בגרמניה ואת האפשרות ליצירת חזית עממית נגד היטלר.

ב-1933 אותת סטאלין על עניינו ב"עשיית עסקים" עם ברלין הנאצית, אך הורה לחדול מכך בקיץ 1934 - בעקבות מינויו של היטלר לקאנצלר, הצתת הרייכסטג בברלין, עריכת המשפט ל"אשמים הקומוניסטים" בהצתה ותחילת הדיכוי של התנועה הקומוניסטית בגרמניה. אז יצר מינצנברג את "הספר החום של הטרור ההיטלראי", אשר התפרסם במקביל למשפטם של המציתים, והביא לפרסום טבעו של הפאשיזם הגרמני בעולם המערבי כולו. מינצנברג גם הפיק "משפט נגדי" בלונדון, מיזם עצמאי-לכאורה, שבו הטיל את האשמה בהצתת הרייכסטג על הנאצים. אבל, כאמור, מזימתו של סטאלין הייתה: אנטי-פאשיזם גלוי ופיוס נסתר, ויש הסבורים כי "הספר החום של הטרור ההיטלראי" למעשה הוריד את היטלר מחבל התלייה, כפי שעשו הצתת הרייכסטג והתגובה המערבית כלפיה. כלומר, הגיבוי הסובייטי לקמפיין האנטי-פאשיסטי באירופה, בעיקר בתקופת מלחמת האזרחים בספרד, היה מסיכה לשיתוף פעולה סמוי בין סטאלין להיטלר, אשר הסכם השלום שנחתם ביניהם באוגוסט 1939 פשוט הפך אותו לגלוי. שיתוף פעולה זה סייע לשתי הדיקטטורות לחסל את יריביהן מבפנים. וכך, יותר משנועדה הפוזה ה"אנטי-פאשיסטית" לבלום את הכוח הגרמני, היא נועדה להבטיח את נאמנותם הפרו-סובייטית של חוגים "נאורים" במערב.

בשנת 1933 עזב אפוא מינצנברג את ברלין והשתקע בפריז, אולם עד שנת 1935 הוא איבד כמעט לחלוטין את ה"שימושיות" שלו מבחינת סטאלין. ב-1937 הוא הודח מהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית וב-1938 הודח מהקומאינטרן. לאחר הפלישה הנאצית לפאריס ביוני 1940 נתגלתה גופתו החנוקה ביער ליד גרנובל. כמעט ודאי שנרצח על-ידי שולחיו הסובייטים, לאחר שנבגד על-ידי קים פילבי - המרגל הבריטי שהוא עצמו עמד מאחורי גיוסו, ועל-ידי אוטו כץ - "יד ימינו".

לענוד "תקינות פוליטית" למעיל פרווה

איך קרה שרבים כל כך באינטליגנציה המערבית, זה עשרות שנים, משוכנעים בעליונותם המוסרית של הקומוניזם או של נגזרותיו דוגמת הסוציאליזם, ובאי-הנמנעות שלהם כשיטה הפוליטית העתידית של העולם?

לאחר תקופה מוקדמת של אופוריה פוסט-מהפכנית, הכירה מוסקבה בכך שאין סיכוי למהפיכה בלבוש מרקסיסטי מלא במערב. ב-1921 היא החליטה אפוא שאת האינטרסים הסובייטיים יש לקדם על-ידי מניפולציות במדינות המערב - באמצעות אישים, מוסדות ומקורות לא-קומוניסטיים, ובלשונו של לנין "אידיוטים שימושיים": אמנים, עיתונאים, שחקנים, מחזאים ושאר "מעצבי דעה". אם עד 1921 נהג לנין לחסל כאלה, עתה הבין כי ניתן דווקא לנצל אותם - בתנאי שהם חיים במערב. ההנחה הייתה שהתקשרות עם אנשים המזוהים מבחינה פוליטית היא "שקופה", אולם אנשי תקשורת, שחקנים ואמנים אשר מפיצים דעה או דפוס התנהגות "רצויים" - הופכים אותם לאופנה המתפשטת בציבור.

האדריכל הראשי של מדיניות זו היה וילי מינצנברג. בגאונות מיוחדת הוא ידע לזהות גישות ורגשות לא-פוליטיים לכאורה בקרב אינטלקטואלים, אמנים ומובילים חברתיים במערב שניתן לנצלם למטרות סובייטיות סמויות. הוא ידע לרתום סנוביות חברתית ואופנה גבוהה לשירות העניין הסובייטי, כך שניתן יהיה "לענוד" פוליטיות צודקת למעיל פרווה מהודר ולצרף את ה"מהפכה" ל"מראה הנכון". הוא שטבע את המונח "טרמפיסט" או "שותף למסע" (fellow traveler), ככינוי לאותו ליברל "מתקדם", שמבלי להגדיר את עצמו קומוניסט או סוציאליסט, אימץ את הקו הסטאליניסטי ללא עוררין. והוא גם שפיתח את אפקט הגל שנועד לכרוך סטאליניזם לאמיתות הברורות של תרבות מסוימת ולהפוך את הסטאליניזם למשהו שמקנה תחושה כי אי-אפשר בלעדיו בחיים "נאורים".

המטרה הייתה יותר מטיפוח תמיכה בקומוניזם בקרב האליטות במערב - המטרה הייתה יצירת "תמיכה אוטומטית", אפשר אולי לומר "פאבלובית", בבריה"מ הסובייטית. כלומר, יצירת ליגיון של מאמיני אמת אשר יצדיקו כל מדיניות ומעשה סובייטי, עד שהבעת ביקורת על המדיניות הסובייטית תיחשב סימן בדוק להיותו של המבקר אדם רע, דוגמטי או טיפש, בעוד שתמיכה בה תהיה ראייה ניצחת לחזון ארוך טווח של האינטרס האנושי בכללו, מתוך עידון וטוב טעם.

ממטהו שבברלין ומאוחר יותר בפריז, ניהל מינצנברג ותִּחזק מערך עצום של ארגוני חזית, בתי הוצאה לאור, חברות סרטים ומסעות תמיכה, שאותם כינה בינו לבין אנשיו "מועדוני פתאים". מרבית העובדים בהם לא העלו בדעתם שהם עובדים עבור סטאלין ושכל אחד מהם הוא בורג במערכת שנועדה להרוס את הדמוקרטיה המערבית, על-ידי חדירה למוסדותיה מבפנים, ולסלול את הדרך לשליטה סובייטית. הם הובלו להאמין שהם פועלים למען ההתנגדות להיטלר או עוסקים בקידומו של סוציאליזם הומניסטי.

כך סחט מינצנברג עד דק את הדחייה של האליטה האינטלקטואלית כלפי תופעות כמו הגזענות באמריקה, דיכוי המעמד הבינוני באנגליה, הפאשיזם בגרמניה והקפיטליזם בכל אשר הוא, והקים ארגוני המונים דוגמת "הליגה העולמית נגד אימפריאליזם", "קרן הסעד הבינלאומית לעובדים" ו"הגנת העובדים הבינלאומית" - עד שאמרו עליו כי הוא "מפיק ארגונים כמו שקוסם שולף ארנבים מכובעו".

הצלחתו הראשונה בשיווק המותג "פוליטיות צודקת" הייתה ארגון מיזם תרומות ענקי במערב אירופה למאבק ברעב שהשתרר בשנים 1921-1919 בבריה"מ, בשל מדיניות חקלאית פושעת של הקומוניסטים. הצלחתו הייתה לא כל כך בהישרדותה של המדינה הסובייטית, אלא בניטרול הנשורת הפוליטית של האסון עצמו. הודות לארגונים שלו במערב אירופה ובארה"ב, יכולה הייתה מוסקבה גם להינצל בעזרת אותן חברות שהיה בכוונתה להרוס, וגם להפנות אצבע מאשימה בעניין הרעב כלפי הכוחות ה"לבנים", כהתערבות מערבית, ולהסיר מעליה את חטא המדיניות החקלאית והכלכלית.

בפקודת מינצנברג נכתבה הנובלה התיעודית "ימי ביזיון" של אנדרה מלרו. בחסות מינצנברג נישאה מזכירתו של רומן רולאן, מריה פאבלובה-קודאחובה, לסופר שהעסיק אותה והייתה לסוכנת סובייטית הבוחשת בחייו הספרותיים והחברתיים של בעלה. אנשי מערב נטולי-פרנויה היו מתקשים להבין רשת מכוונת זו של שירות חשאי אשר בה נפלו סלבריטאים אוהדי השמאל, כך שהם יופיעו במקומות ה"נכונים" ויקראו את השורות ה"נכונות". מרגע שעֶמדה אופנתית "הושקה" כראוי, היא התפתחה ספונטנית והדהדה בין שורות ה"נאורים". אנשי העט והבמה שנלכדו ברשת הסובייטית זכו לסיורי פאר וחנופה בבריה"מ, תוך הסתרת דיכוים של האינטלקטואלים המקומיים והגלייתם לגולאגים.