הדרן עלך: הרב שהגיע לקו הגמרא

וזה עוד לא מתקרב להיות הכול. בשכונת נחלאות בירושלים עומד מרכז שטיינזלץ לידע יהודי, בניין בן שלוש קומות. שוכן בו המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, שלצד התלמוד המבואר מוציא לאור תרגומים של התלמוד לשפות זרות וספרים נוספים. במרכז פועלות כמה קבוצות חשיבה: קבוצה של אינטלקטואלים ואמנים, ו'הכולל העליון' של הרב שטיינזלץ, מאגר ההנהגה התורנית שהוא מבקש לטפח. בחסות המרכז נמצאים גם בית המדרש לנשים 'שמיים וארץ' ו'בית אב', גוף המפעיל תוכניות חינוכיות המחברות בין מקורות היהדות ושאלות ציבוריות אקטואליות, ובינם לבין יצירה אישית.

במרכז שטיינזלץ נערכים גם שיעורים, הרצאות, סדנאות והתוועדויות חסידיות. המשוררת רבקה מרים, למשל, מעבירה שם סדנת כתיבה. לרגל סיומו הקרוב של ביאור התלמוד מתקיים בו עתה מדי יום א' שיעור על דף ממסכת תענית מפני מרצים מתחלפים – רבנים ואנשי אקדמיה וספרות, לאו-דווקא כאלה המזוהים כדתיים. בשיעור של מחרתיים ילַמד ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים, את דף ז.

כל השפע הזה מנוהל בשנים האחרונות בידי ארגון 'שפע', שהרב מני אבן-ישראל, הבן האמצעי כאמור, הוא מנהלו בשנה וחצי האחרונות. איך זה להיות בנו של פנומן? "אתה גדל בבית שבו ברור לך שאבא שלך הוא אבא של כולם", הוא מספר. "אבא השקיע את כל מרצו בעבודה הסיזיפית של לכתוב ולהרצות ולדבר, וכשהיה מגיע הביתה היה לומד גמרא, קורא ספרים, מעשן את הפייפ המפורסם שלו. אתה חי את זה מגיל אפס. ברור לך שתשעים אחוז מהטלפונים שאתה עונה להם זה 'אפשר לדבר עם הרב?'. זה חלק מההווי שלך. בשלב מסוים זה קשה. כולנו באופן זה או אחר קיבלנו שריטה מזה. אני מנסה להשקיע בילדים שלי יותר ממה שאבא שלי הצליח להשקיע בי. אם יש אסיפת הורים ברור לי שאני הולך – ואילו אבא שלי, אני לא יודע אם היה אי פעם באסיפת הורים.

"מצד שני, הבנתי שכאשר אדם מקדיש את חייו למען הכלל מי שסביבו צריך גם הוא לוותר על משהו, ועם השנים למדתי לקבל את זה. הנה, אני עובד לצדו ומשקיע ימים ולילות – והאמת היא שכבר מגיל שמונה החלום שלי היה לנהל את המוסדות שלו. דרך החיים שלו נתנה לי השראה ואמביציה מגיל צעיר – לדעת שכמעט כל מה שאתה רוצה אתה יכול לעשות. שאם צריך לעשות אז עושים, ועובדים על זה בכל העוצמה".

איך הוא מספיק לעשות כל מה שהוא עושה? יש לו זיכרון צילומי?

"לא, אבל הוא זוכר כמעט כל מה שקרא וכתב. יש לו זיכרון מדהים לפרטים, לדברים קטנים. אני זוכר שכשהייתי לומד גמרא לידו, הוא היה מתקן לי מהזיכרון טעויות. הוא חי את זה, אז הוא זוכר. אני חושב שהוא גומר את הש"ס פעם בשנה. בדרך כלל ביום ההולדת שלו הוא עושה סיום".

והוא ישן כמו אדם רגיל?

"לא. הוא הולך לישון בין שתיים לארבע בלילה, וקם כך שאחרי כל סידורי הבוקר יגיע למשרד בתשע. ארבע וחצי-חמש שעות שינה בלילה".

כשהוטל החרם החרדי על אביך היית נער בן 14. עד כמה חשת בזה?

"זה סיפור כואב מאוד. קיבלנו טלפונים הביתה. אנשים קיללו, צעקו. גועל נפש. לא קל לילד בן 14. בדרך כלל לא התקשרו רבנים אלא עמך, שדיברו בצורה נוראה, כי זה המסר שהם הבינו. יום אחד יעשו מחקר למה זה קרה; התיאוריה היא שיש לזה קשר לתחילת פעולתה של מהדורה מתחרה. כי יש פה דבר מוזר: הספרים שהיו עילת המתקפה, ספרי האוניברסיטה המשודרת, הופיעו כמה וכמה שנים לפני החרם. האגדה מספרת שבאו לרב שלמה זלמן אויערבך עם החרם, שיחתום כַּמִּנהג, והוא אמר עופו לי מהעיניים, הספר הזה יותר זקן מכם. ברור שיש פה גורמים חיצוניים. אני לא יכול להוכיח את זה".

כיום החרם בפעולה?

"אני לא רואה את זה. יש אנשים שלא קונים את הגמרות, וגמרנו. יש היום כל כך הרבה מתחרים בשוק, שהשוק כבר מפולח, לכל אחד תחומי הגזרה שלו".

גם בלי התחרות המסחרית היו עשויות להיות לרבנים הליטאים, או ללוחשים באוזניהם, סיבות לא-ענייניות מלוא החופן לפגוע בשטיינזלץ: גם קרוב לחב"ד, הזרם שנתפס בעיניהם, עוד לפני פרשת המשיחיות של הרבי מלובביץ', כ"דת קרובה ליהדות"; גם ציוני; וגם מכניס סממנים מודרניים ומדעיים ללימוד.

אשר להופעת המתחרים, אומר אבן-ישראל הבן, "אני חצוי. מבחינה רוחנית זה ניצחון גדול שלנו: הופעת מהדורות מתחרות מוכיחה שאנשים מבינים שהיום כדי ללמוד גמרא חייבים לפתוח אותה לציבור ולהנגיש אותה. הפרויקט שלנו שינה תפיסה בעולם: מעכשיו ידע יהודי הוא ידע נגיש. ואת זה אי-אפשר לקחת מאיתנו. מצד שני, כמי שאחראי גם על כספים, זה די כואב. לקחו מאיתנו משהו. בין המתחרים יש כמה מרשימים מאוד, שגם סיימו את העבודה לפנינו. זה מפני שאנחנו לא רק פירוש, אלא דבר הרבה יותר מסובך מזה. הניקוד, בשיטת ניקוד מסוימת, העיונים וההבהרות והריאליה – זו העבודה הקשה, וכאן אין לנו מתחרים".

בישיבות שלכם לומדים מגמרת שטיינזלץ?

"ביסודי ובחטיבת הביניים לומדים בעיקר משלנו, אבל לא רק. בישיבה התיכונית לומדים מהדפוס המסורתי, וספר העזר מספַּר אחת שיש לידם הוא כמובן שטיינזלץ. הרעיון הוא שהם גם ייהנו מזה. יש בישיבה התיכונית פרויקטים של נערים שמתחייבים ללמוד כך וכך דפים. זה מה שמעניין אותם. אחרי שהם נבחנו ונבדקו, הם קיבלו כמתנה טיול עם הרב בגן החיות. הרב אוהב מאוד חיות. הוא ישב בעבר בחבר הנאמנים של גן החיות התנ"כי. אתה הולך עם אדם שיודע הכול על בעלי חיים, מכיר מקורות עליהם – זה מגניב ללכת עם הדרכה כזו. אני זוכר שכילד, כשהיינו יחד בניו-יורק, מכל הדברים שיש שם הוא בחר דווקא ללכת לגן החיות של ברונקס".

מאיר הנגבי, מרכז המערכת של התלמוד המבואר, סבור גם הוא ששני המשברים שתלמוד שטיינזלץ התמודד איתם בשני העשורים האחרונים, החרם החרדי וכניסת המתחרים לשוק, קשורים סיבתית. "הרב, וכמוהו גם אנחנו, לקח את החרם אישית. אמרו עליו דברים שפגעו בו. עד אז החרדים, ביניהם הרבה ראשי ישיבות ואדמו"רים שהכרתי, רכשו את הביאור שלנו ולמדו בו בבתים, גם אם לא בישיבות. עכשיו אנחנו קיימים שם בצורה הרבה יותר מצומצמת, אם כי רוב הרבנים חזרו בהם מהחרם".

הנגבי מתאר תהליך של השפעת קהל הרוכשים על אופיו של הביאור. "אפשר להבחין בהבדל בין מסכתות שהופיעו מוקדם לכאלו שהופיעו מאוחר, למשל בין בבא קמא לבבא מציעא, שאמנם סמוכה לה בסדר המסכתות אבל הופיעה אצלנו הרבה קודם. בהתחלה הרב התכוון לפתוח את התלמוד לציבור כך שכדבריו 'אגד יחתים את חבריו על התלמוד'. במשך השנים קהל היעד השתנה, ראו שאגד לא חותם – אם כי עדיין חשוב לרב מאוד שמה שהוא כותב יגיע לחילונים. יש פידבק מהקהל, וראינו שאלה בעיקר אנשים שזו לא הפעם הראשונה שהם פותחים דף גמרא – וזה משך אותנו לרמה הקצת יותר גבוהה. אבל עדיין, לעומת כל הביאורים החדשים שיצאו לאור, זה הספר הכי נגיש לציבור הרחב. לחילונים, לסטודנטים. והקהל הזה נאמן לנו".

הזכרת את הופעתה המאוחרת של מסכת בבא קמא, והעובדה הזו אכן הייתה בשבילי, בימיי בישיבה, הרת גורל למדי. איך הוחלט על סדר ההופעה?

"הסדר היה פחות או יותר סדר המסכתות שבתלמוד, בשינויים מעטים. לא בבא קמא איחרה, אלא בבא מציעא הוקדמה, כי היינו בקשיים כלכליים וזו מסכת שנמכרת יותר. או מסכת סנהדרין הופיעה מוקדם לכבוד שנת ה-25 למדינה. מסכת נידה, שהיא האחרונה בסדר המסכתות, אכן תהיה האחרונה שתופיע אצלנו".

מה תעשו עכשיו, אחרי התלמוד הבבלי?

"אנחנו עוד בהתלבטות. אולי נעבוד על התלמוד הירושלמי, ואולי נפנה קודם לכן ל'מסכתות הקטנות', כי עליהן אין כמעט שום פירוש. הוצאנו בזמנו ביאור למסכת אחת בירושלמי, מסכת פאה, וזו הייתה שנה של עבודה קשה מאוד".

יש סיכוי שהעסק ייסגר?

"לא ייסגר, בעזרת ה'. אם יהיו אנשים טובים שיתנו כסף. אנחנו רוצים להמשיך, הרב רוצה להמשיך, ויש כוחות ויכולות. אבל אנחנו עמותה ציבורית, ומה שיהיה לא תלוי רק בנו".

צרה צרורה אף יותר היא שאת הכרכים הארוכים והרחבים לא יכלו התלמידים, המתביישים בשימושם בשטיינזלץ, להסתיר בקלות בתיקים ומתחת לסטֶנדרים, שולחנות הלימוד האישיים המתנדנדים. וצרת הצרות – היא נפלה על החרדים שביניהם: ב-1989, כמחצית היובל לאחר תחילת הופעתם של הכרכים הללו, הטילו כמה מגדולי הרבנים הליטאים חרם על תלמוד שטיינזלץ וציוו לבערו מן הבתים. קצפם יצא בעיקר על ספרים שפרסם שטיינזלץ בראשית אותו עשור בהוצאת האוניברסיטה המשודרת שבמרכזם דמויות במקרא, "ובהם פער פיו בקדושי עליון התנאים והאמוראים והשופטים והנביאים", לדברי הרבנים חיים קנייבסקי, אהרן יהודה לייב שטיינמן ואחרים.

"מן הדין כל ספריו של אותו מחבר בחזקת איסור הם עומדים", הצטרף הרב אלישיב. "ספריו צריכים גניזה, ואסור ללמוד ולעיין בהם ולהכניסם לבית המדרש", החרה החזיק הרב שך. ערמות כרכי התלמוד נאספו בקרנות רחוב בבני-ברק. והיו מסרוגי הכיפה שהציבו שם מכוניותיהם בבגאז'ים פעורים, תלו שלט "ספרי שטיינזלץ לגניזה", ועם השלל התורני שהצטבר שם במהרה נסעו ופיארו את ספריותיהם הביתיות.

הרב ד"ר יהודה ברנדס, כיום ראש בית המדרש ב'בית מורשה', כתב בפרוץ החרם שהניסיון ההיסטורי מלמד שלספרים שהוחרמו נכון עתיד גדול. בפיו סיבה נוספת לחשוב שביאור שטיינזלץ עתיד להיחשב לספר יסוד: "ההיסטוריה מוכיחה שספרים שזכו למעמד קנוני הם כאלה שנכתבו לכאורה כדי להקל על הציבור הרחב, לא בשביל המלומדים: שולחן ערוך, רש"י לתורה ולתלמוד, משנה תורה לרמב"ם. כזה הוא גם התלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ. ייתכן שלא הוא עצמו יזכה למעמד הזה, אלא אחד הספרים מהסוגה שמתפתחת עכשיו בעקבותיו; אבל שטיינזלץ הוא שפתח את הדלת".

הרב ברנדס, בעצמו מעַצבה של גישה חדשנית ללימוד הגמרא, סבור שמשמעותו ההיסטורית של מפעלו של הרב שטיינזלץ היא פתיחתה של הגמרא לציבור הרחב, בשני מעגלים: ללומדי תורה שעד אז לא הייתה להם נגישות לגמרא, ובמעגל החיצוני יותר – לציבור שלא עסק בלימוד תורה. "בקרב לומדי התורה, התהליך החל בספריו של שטיינזלץ עצמו, ובשלב הבא עבר גם בספרים המתחרים של החרדים, אלה שתחילה החרימו את שטיינזלץ ואחרי כן העתיקו אותו בכל מיני אופנים. 'מאורות הדף היומי', ואחר כך 'שוטנשטיין'. אתה יכול לראות בישיבות ובבתי מדרשות שרבים מאוד לומדים עם שוטנשטיין, שכבר לא בושה להשתמש בביאור עכשיווי", אומר הרב ברנדס.

על-אף ששוטנשטיין מתאים את עצמו ללומדים שאין להם אפילו ידע בסיסי, להבדיל משטיינזלץ?

"בעולם החרדי אומרים כמובן שזה מיועד לבעלי תשובה. אז או שכמות בעלי התשובה היא מפתיעה ביותר במקומות הכי בלתי צפויים, או שזה שם קוד למשהו.

"במעגל השני, תופעות כמו ההתעניינות המתחדשת ב'ארון הספרים היהודי' ומהפכת לימוד התורה לנשים התאפשרו במידה רבה בזכות תלמוד שטיינזלץ, שהנגיש את התלמוד. הוא פתח את התלמוד לקהלים חדשים לגמרי. קח לדוגמה את ספרי הקריאות התלמודיות של עמנואל לוינס. כל סוגיה תלמודית שהוא מנתח, הוא מציג שם עם פירוש שטיינזלץ. זו דוגמה לשימוש משני בשטיינזלץ, שפתח אותו לאנשים שמתעניינים בתלמוד כמקור לפילוסופיה אבל אין להם נגישות ישירה לתלמוד.

"עוד שינוי שביאור שטיינזלץ עשה – בהרחבות שיש אצלו בשולי העמוד, בעיקר על הריאליה של ימי התלמוד ועל תולדות החכמים, הוא פתח את ציבור הלומדים לצורת הסתכלות חדשה, אופיינית ללימוד המודרני, ואפילו לחלק מפירות המחקר האקדמי".

אבל את ההיבט האקדמי שמעורר התנגדות אצל רבים מהדתיים, פירוק הטקסט למקורותיו השונים, הוא עקף, לא?

"כן. הוא פשוט לא נדרש לזה. לא בעד ולא נגד".

שטיינזלץ היה פעם דבר שתלמידי ישיבה מחביאים ומתביישים בו, כי ללמוד איתו זה לא חוכמה. זה השתנה?

"במידה. עדיין, מי שמחשיב את עצמו לא ירשה לעצמו להשתמש בו, כי הוא נתפס ככלי עזר שאינו ראוי כביכול ללומדים מתקדמים. אבל במקומות קשים, היכן שצריך הרבה תרגום מארמית, אנשים מרשים לעצמם יותר ממה שהרשו בעבר".

דבקותו של הרב שטיינזלץ בחשיבותו העליונה של התלמוד מתבטאת, מעבר למפעל החיים של הביאור שלו, ומעבר לספרים השימושיים 'מדריך לתלמוד' ו'התלמוד לכול' שכתב עוד בתחילת דרכו, גם בהתבטאויותיו. לכתבת ווי-נט יהדות צופיה הירשפלד, למשל, אמר לפני חצי שנה כי "בדרך כלל אפשר לומר שכל חברה יהודית שמסיבות שונות איבדה את לימוד התלמוד – התנוונה מבחינה יהודית והתבוללה מבחינה חברתית. להביא את התלמוד חזרה לעם ישראל בכללו, היה בעצם ניסיון לפתור במידה מסוימת בעיה זו".

בעודו נער, בבית חילוני בירושלים של ראשית ימי המדינה, נמשך אל התלמוד והלך ללמוד בבית ספר דתי. בן 28, עם תארים בכימיה ובפיזיקה ועבר כמנהל התיכון הצעיר בישראל, הקים את המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים. ב-1988, בן 51 בלבד, קיבל את פרס ישראל במדעי היהדות.

מאיר הנגבי, מרכז המערכת של התלמוד המבואר, החל לעבוד שם בשלב לא מאוד מוקדם – לפני שלושים שנה – ובכל זאת, בשנותיו הראשונות שם, בתפקיד גרפיקאי, הצוות עוד כלל שלושה אנשים בלבד: "הרב, המגיה ואני. ככל שעברו השנים נוספו אנשים והתפקידים השתנו, אבל עדיין, עד לא מזמן הרב היה כותב כמעט הכול בעצמו. מהפיסוק ועד לעיונים. הוא איש של דיבור, כך שהוא היה נותן מעין שיעור לטייפ, כתבנית הייתה מדפיסה את זה, ואחר כך הוא היה עובר על זה בכמה סיבובים של עריכה. אחרים עשו ביקורת והגהה.

"בשנים האחרונות זה קצת השתנה; יש פה תלמידי חכמים גדולים – הרב יהונתן אליאב, הרב גרשון קיציס ואחרים – שרובם עובדים פה לפחות עשרים שנה. הם מכירים את הרב ויודעים מה הוא כותב ובעיקר מה הוא לא כותב, ועל סמך זה כותבים בעצמם והוא עורך אותם. אבל הוא מעורב בכל מילה שיוצאת. בניגוד להרבה מפעלים גדולים מהסוג הזה, זה מפעל אישי. הוא נמצא ורוחו נמצאת בכל דבר שנעשה. זה לא מפעל של אדם אחד, אבל זה מפעל ברוחו של אדם אחד: הכוונות הראשוניות שלו, דרך הכתיבה שלו".

לצד התלמוד הרב שטיינזלץ כותב ומרצה על שפע של ענפים אחרים בתורה. בין ספריו מבוא לקבלה ששמו 'שלושה עשר עלי השושנה', 'שישה מסיפורי המעשיות של ר' נחמן בצירוף מבוא ופירושים', 'הסידור והתפילה: מדריך למעיין ולמתפלל', ביאורים להגדה של פסח ולספר תהלים, ספרי דרשות ושיחות, הספר 'חיי שנה' על המועדים, האלבום 'אשת חיל' ועוד, וכן ספרים בשפות זרות. בולט במיוחד ביאורו ל'תניא', חיבור היסוד של חסידות חב"ד. הרב שטיינזלץ היה מקורב מאוד לרבי מלובביץ', וזה האחרון אף אחראי לשינוי שם המשפחה שלו לאבן-ישראל. הוא מכהן בין היתר כרב בית כנסת חב"ד בעיר העתיקה בירושלים.

"אני מרגיש עצמי חב"דניק, וגם אבא, אבל החב"דיות שלנו היא אינטליגנטית מכדי שנחשוב שהרבי חי", אומר הרב מני אבן-ישראל, האמצעי בין שלושת ילדיו של הרב שטיינזלץ. "אנחנו גם לא מתערבים בפוליטיקה החב"דית ברמת היומיום, והמוסדות שלנו אינם קשורים ארגונית לחב"ד".

עמד על הפרק שהוא יהיה האדמו"ר הבא?

"זה לא היה דיבור רציני. הוא לא ממש מתוך הזרם המרכזי, מה'משפחות הפנימיות', אם כי אמא שלי כן. אני לא אומר שהוא לא האיש המתאים, אבל אף אחד לא חשב על זה יותר מעשר שניות".

עם זאת, הרב שטיינזלץ מחזיק בתואר בכיר הרבה יותר, לפחות על הנייר: הוא מונה לנשיא הסנהדרין – אותו גוף ניסיוני שקם לפני שנים אחדות, ובין פעיליו המרכזיים הרבנים ישראל אריאל ויואל שוורץ ופרופ' הלל ויס. אולם זיקתו של הרב שטיינזלץ ליוזמה הזו דעכה. שורה ארוכה של יוזמות חינוכיות מעסיקה אותו הרבה יותר. הוא הקים את מוסדות 'מקור חיים' – הכוללים בית ספר יסודי, חטיבת ביניים וישיבה תיכונית בכפר-עציון הפועלת ברוח חסידית-ארצישראלית ומדגישה התנדבות וטיפוח כישורים אישיים, וכן ישיבת הסדר בתקוע שעשרות מתלמידיה נמצאים בשליחות קהילתית בחו"ל. נוסף על כך הוא מפעיל, עוד מלפני נפילת ברית המועצות, רשת מוסדות חינוך יהודיים ברחבי רוסיה, הכוללת בין היתר 200 חוגי למידה קהילתיים, אוניברסיטה יהודית ובית ספר למורות ולגננות.

על כך כתב לפני 13 שנים בביטאון החינוך הדתי 'בשדה חמד' חוקר התלמוד ד"ר עוזי פוקס, אז מורה לגמרא בתיכון הדתי הימלפרב בירושלים וכיום מרַכז החוג לתורה שבעל פה במכללת הרצוג, את מאמרו 'לימוד בשטיינזלץ: בעצם, למה לא?'.

"המעבר ללימוד בטקסט שקל יותר לתלמיד ללמוד בו היה מאפשר להתמקד בתכנים האמיתיים של התלמוד", כתב שם. "בהעמקה בסוגיות, בהרחבת הלימוד של דברי הראשונים והאחרונים, בעיון בסוגיות הלכתיות, בהתמודדות עם האגדות שבו, ברכישת בקיאות הגונה, בהשוואת המשפט התלמודי למשפט המודרני, בניתוח טקסטואלי מדוקדק של הסוגיות וכיוצא באלו. האם ללימודם ולחינוכם של נערים לומדי תלמוד אין אלה חשובים יותר?"

לדעתו היה בכך כדי להפוך על פיו את יחסו המיוסר של התלמיד המצוי לשיעורי הגמרא. "הנחת היסוד של התלמוד, שאין לקבל אף הנחה כמוסכמה, אלא שיש לטרוח ולהפריך או להוכיח כל קביעה, מתאימה לדרך החשיבה של תלמידים בגילים מרדניים", כתב. "הפניית האנרגיה לעיסוק בקשיים אמיתיים ובתכנים הייתה הופכת את הלימוד למעניין ולרלוונטי".

התגובות שהוא קיבל על מאמרו, הוא מספר, היו בעיקר של "מורים שאמרו שהם מסכימים איתי, אבל המערכת כובלת אותם".

את תלמידיך לימדת עם שטיינזלץ?

"עד כיתות ט'-י'. בכיתות מתקדמות אתה יכול בלי הקביים האלה. אומנם אין קדושה בדפוס וילנה, אבל מבחינות מסוימות בצורה הראשונית הזו, נעדֶרת הניקוד והפיסוק, יש גם יתרונות. לעתים הפיסוק עצמו הוא פרשנות. ולכן ככל שהטקסט ראשוני יותר יש יתרון ליכולת ההתמודדות. ועם זאת, שטיינזלץ, במתכוון, ולהבדיל ממתחרים שבאו אחריו, מקפיד לפתור רבדים מסוימים בלבד, של פיסוק ותרגום וביאור בסיסי, ולהשאיר מקום להתמודד עם השאלות המרכזיות".

ומה מקומו של שטיינזלץ בבתי הספר היום?

"הרושם שלי הוא שהוא חדר בדלת האחורית. רבים מחזיקים אותו לידם, אבל ככל הידוע לי רק בבתי ספר מעטים, בעיקר בחטיבות ביניים, לומדים אותו כסדרו. כל עוד בחינת הבגרות בתלמוד כוללת חלק של קטע-שלא-נלמד (אנסין) מגמרא רגילה, אינך יכול ללמד רק בשטיינזלץ. הרי התלמידים צריכים להיות מוכנים לבחינה. מצד שני, אצל 'בעלי בתים', מבוגרים שלומדים אחרי העבודה – וכאלה יש היום הרבה יותר מבעבר, עם התפשטות לימוד הדף היומי בשני המחזורים האחרונים שלו – זה נפוץ הרבה יותר; ואצלם זה או שטיינזלץ או שוטנשטיין".

שוטנשטיין קלקל לשטיינזלץ?

"שטיינזלץ שכב על הגדר בשביל המהדורות האחרות. עד להופעתו לא היה דבר כזה, למעט ניסיונות קטנים שלא הצליחו. היה תרגום של מסכת ביצה, היה אברמסון שהוציא תרגומים של כמה מסכתות בסדר נזיקין; זה היה בבית של הרבה אנשים משכילים, אבל לא הפך להיות דבר משמעותי. שטיינזלץ שינה את האווירה, והבשיל את התנאים לשוטנשטייניאדה הזו – שוטנשטיין, 'חברותא', 'מתיבתא' וכל המהדורות החרדיות האחרות.

"עוד ייחוד של שטיינזלץ הוא הארצישראליות שלו. הוא לא מתחפר רק בקושיות של הראשונים, אלא פתוח להיבטים של פסיקת הלכה, של דיונים רעיוניים, ושל דברים שמעוגנים בקרקע. כשנזכר בגמרא שֵם של צמח, אצל שטיינזלץ הצמח הוא לא רק 'בחינת צמח' אלא הצמח עצמו, שיש לו צורה וחלקים ושם לטיני ותכונות. הארצישראליות מתחילה כבר בעטיפה המודרנית. אצלו זה לא אותיות מוזהבות על-רקע חום".

האותיות הססגוניות בעטיפה מנסות לפתות, לתת הרגשה שהגמרא אמורה להיות איזה ספר הנפלאות של היהודים, נהר של דמיונות, אנציקלופדיה של החיים.

"הוא כתב שהוא רואה את התלמוד כספר שהכול בלול בו. איזו תמצית של החיים".

הוא צודק? אחרי הכול התלמוד מייצג תקופה מסוימת בלבד בתולדות העם היהודי. למה לקדש דווקא אותה?

"תקופה מסוימת אבל מכרעת. תקופה מכוננת של צורת החשיבה היהודית מאז ועד היום – זו שנבנית מתוך דיאלוג ומתוך תהייה על מקורה של כמעט כל מוסכמה. פרויקט הלכתי כמו של הרמב"ם, שהשאיר בחוץ את המשא-ומתן והשאיר רק את רובד המסקנות הסופיות, הצליח כספר הלכה אבל לא כספר לימוד – כי חסרים בו הדיאלוג והתהייה הללו".