להקל בענייני הגרות כמה שאפשר

הטעות הנפוצה בימינו הגורמת לביטולי גרות נובעת מפרשנות לא נכונה בהבנת המושג "קבלת המצוות" ובדין ש"קבלת מצוות מעכבת הגרות".

שיקול הדעת הרחב מאוד שניתן לבית הדין בזמן קבלת הגרות אינו קיים לאחר שנעשתה הגרות על כל שלביה הקובעים. כפי שאמרנו, הגיור הינו בלתי הפיך, ואפילו אם חוזר הגר לסורו יהיה דינו כישראל מומר - אבל ישראל הוא יישאר, וכלשון מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף שליט"א: "ליהדות יש כניסה, אין יציאה". שיקול הדעת הזה אינו מחייב שהגר יהיה בקי בכל התורה ומצוותיה, ואף אינו מחייב את הדיין להשתכנע שהגר יהפוך להיות מהמקפידים על קלה כחמורה. ההחלטה שייכת רק לבית הדין שמחליט לקבל אדם כגר. כמו-כן, יש לדעת שאף למתגייר עצמו עומדת הזכות להתחרט רק עד הטבילה, אך כאשר טבל בפני בית הדין, נסתיים התהליך והוא בלתי הפיך.

אין להחלטת בית הדין האם לגייר או להימנע מלגייר כללים והלכות מדויקים. הדיין אינו נביא לדעת העתידות וביכולתו רק להעריך בשעת הגיור עצמה, שהיא השעה הקובעת, מה יהיה בסופו של גר זה. ידוע המעשה בהלל שגייר גוי שנראה ונשמע לא רציני, שכן ידע והבין בחכמתו שסופו להיות גר גמור.

גם "טעות" בשיקול דעתו של הדיין לא יכולה לשנות את החלטתו וקביעתו, ולכן משנתגייר האדם כדין דינו כיהודי.

לכן, בבואנו לשקול שיקולים כלליים ורחבים הנוגעים לחתכים נרחבים ולקבוצות הרוצות להיכנס ליהדות, או יותר נכון לחזור לחיק היהדות, עלינו להתאמץ לקבלם ולא לדחותם. אדרבה, מצווה לקרבם - אלו הם הבנים האובדים והצאן הנדחות. יש כיום אפשרות לגיירם במסגרת ההלכה. עלינו רק להפעיל את שיקול הדעת בכוח ההיתר בשיטת בית הלל, עד המקום שניתן לנו על-פי ההלכה, ולצורך כך ניתן שיקול הדעת הרחב לבית הדין. וכבר כתב הרב משה פיינשטיין כי מצוות "ואהבתם את הגר" מחייבת אותנו להקל בענייני הגרות עד כמה שאפשר.

רוב העולים מכוח חוק השבות שאמם גויה - אשר נחשבים כגויים על-פי ההלכה - זורם בעורקיהם דם יהודי. מקצת הפוסקים מכנים אותם בשם "זרע ישראל". מצווה עלינו לקרבם ולגיירם גם כשלא ברור לנו אם יקפידו על קלה כחמורה, ובלבד שיקבלו עליהם את עקרונות היהדות בלב שלם, קבלה עקרונית וללא סייג.

קבלת עקרונות היהדות אין פירושה התחייבות לקיים את הכול. פירושה השלם הוא רצון להיות יהודי - מעתה בשם ישראל יכונו - עם כל המשמעויות הנלוות לכך. על רצון זה לבוא לידי ביטוי בעיקר בקיום המצוות, המעיד על השינוי והמהפך שחל במתגייר, אך על כל פנים יש להניח שכשם שבעם ישראל ישנם צדיקים בינוניים ואחרים, גם במתגיירים ישנם כל הסוגים.

אין אנו צריכים להתייחס לאלו שדם יהודי זורם בעורקיהם כפי שאנו מתייחסים לגויים רגילים הבאים להתגייר, הגם שמבחינת ההלכה הם שווים לכל דבריהם ודיניהם. אלו הראשונים נקראים הנידחים והאובדים, וכמאמר הנביא (ישעיה כז, יג): "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". על המתעלמים מכך ומקשים עליהם צווח הנביא יחזקאל (לד, ד): "ואת הנדַחַת לא השבותם ואת האובדת לא בקַשתם".

גם בבירור דעת רבותינו הפוסקים אנו רואים כי על-פי ההלכה, יש להתייחס באופן שונה אל עולים הבאים להתגייר בארץ ישראל, שהם או הוריהם עלו מכוח חוק השבות ויש להם צד יהדות ברור. גאון ישראל בעל ה'אור שמח' כתב בספרו 'משך חכמה' בפרשת קדושים, על הפסוק "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו", ש"אף אם יכול להיות כי איננו גר גמור, שרצה לבוא בקהל ישראל לשום סיבה מענייני העולם, אז אל תונו אותו, היינו שלא תרחקוהו ולא תהדופו". ואכן, מצינו שתיקנו כמה עניינים בהלכה רק כדי שלא תנעל דלת בפני גרים.

דברים מעין אלו כתב גם הגאון מהר"א בן שמעון זצ"ל בספרו "נהר מצרים". אף על-פי שבסתם גר או גיורת נהגו במצרים לחקור אחר המניע לגרותם ואם התברר שאין הדבר לשם שמים לא גיירו אותם, לעתים נהגו אחרת. כשמדובר היה ביהודי שנלכד באהבת גויה וחי איתה תקופה מסוימת, ולעתים גם נולדו להם ילדים, ולאחר מכן ביקש האיש לגייר את אשתו הנכרית וגם ניכר שהיא מעוניינת להתגייר - במקרה זה קיבלו לגיור את האישה והבנים אף על-פי שכל אחד הבין וידע מהי הסיבה לגיור האישה. הגר"א בן שמעון מעיד שכך נעשה פעמים רבות, "כי לדאבון לבב אין ביכולתנו להעמיד דגל הדת על תלה". דברים אלו מקבלים כאמור משנה תוקף כאשר מדובר בגויים שהם מ"זרע ישראל", ועל כגון אלו כתב רבנו שלמה ב"ר שמעון דוראן בשו"ת הרשב"ש: "המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה".

לכן, כל דיון בנושא הגיור בזמננו לגבי העולים מכוח חוק השבות איננו יכול ואף אסור לו להיות מנותק מההבחנה המיוחדת של 'זרע ישראל'. בכל הדיונים של חכמי הזמן האחרון בגדרי הגרות וקבלת המצוות לא נעשתה הבחנה בין גוי הבא להתגייר לבין מי ששורשו מישראל, והדברים אמורים בפרט לגבי אלו שהרחיקו לכת בפירושם שקבלת המצוות הינה התחייבות הגר לקיים הכול, ומכאן נובעת שיטתם בעניין ביטול הגיור. אומנם ישנם כמה מגדולי דורנו שהסכימו שיש להקל באלו יותר מאשר בסתם גוי, אך בעניין המהותי והעיקרי, שהוא 'קבלת המצוות' וגדרה, לא הבדילו בין זה לבין גוי, ונעלמה מהם דעת רבותינו הראשונים בעניין זרע ישראל.

הגישה שבה אני נוקט, ובזה גדולי תורה מסכימים עמי, היא שמחד יש לקרב את מי שהוא מזרע ישראל ולמצוא דרכי היתר על-פי ההלכה הצרופה לגיירו כדין, ומאידך לא למהר בהכנסת גויים סתם שאינם מזרע ישראל לכרם בית ישראל, אלא לעמוד כנגדם על-פי שורת הדין ובשעת הצורך אף לנקוט כלפיהם גישה מחמירה. גישה זו לעניות דעתי היא הנכונה להלכה ולמעשה ומתאימה למצבו של העם היהודי כיום, ואני סבור כי היא עתידה לפתור את בעיית העולים מחבר העמים שאינם יהודים המצויים בינינו בארץ ישראל.

ייתכן שחלקים בעולם התורה יופתעו מגישה זאת, אך אני תקווה כי מי שעוסק בתורה שנקראת אמת יאחז בדרך האמת, ויקבל האמת ממי שאמרה.

מעניין לעניין באותו עניין, מוצא אני לנכון להבהיר נקודה חשובה מאוד, עקרונית ואקטואלית, בעניין ביטול גיור.

כלל מרכזי נאמר בהלכות גרות (בית יוסף סימן רס"ח): "הכל כפי ראות עיני בית הדין". כלומר, ההחלטה לקבל ולגייר אדם נתונה כולה לשיקול דעתו ולהחלטתו הבלעדית של בית הדין המגייר. כאשר המבקש להתגייר מוכן להצהיר בפה מלא שהוא מקבל עליו את עול המצוות, אולם לבית הדין יש ספק בטיב הקבלה והוא תוהה שמא באמת אין למתגייר רצון כן להיות יהודי והכול מעשה סרק, ההכרעה הסופית מסורה בשלמותה לבית הדין. בית הדין רשאי על-פי הנראה לו בשעת הגרות ועל-פי שיקול דעתו הבלעדי באותו רגע להחליט כי אכן זכאי אדם זה להיכנס לעם ישראל ולגיירו, או להפך - להחליט כי נראה לו שהכול עניין שקרי.

ההחלטה הזו היא עצמה הלכה בהלכות הגיור, והיא יכולה להתקבל מכמה וכמה סיבות ונסיבות (כגון היות האדם כבר נשוי ליהודייה, במקרה הגרוע; או הוכחת אמונה שלמה ורצון כן ואמיתי לקיום כל המצוות, במקרה הטוב).

וזה לשון מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף שליט"א (בפרוטוקול של דבריו שנאמרו בפני ועדת הפנים של הכנסת, שנדפס בסוף ספר 'זרע ישראל'): "אולם משנתקבלה ההחלטה ובוצע מעשה הגיור על-ידי בית דין כשר ומוסמך לכך, דהיינו מילה (באיש) טבילה וקבלת מצוות, נעשה האדם ליהודי. המעשה הזה הינו מעשה בלתי הפיך, וכהגדרת הגמרא ביבמות 'הרי הוא כישראל לכל דבריו'. אם קידש אישה, קידושיו קידושין והיא הופכת להיות אשת איש".

גרות שנעשתה על-ידי בית דין - אין שום יכולת שבעולם לבטלה למפרע. אף בית הדין לא יכול לומר בדיעבד 'טעינו כשקיבלנוהו'. טענה זו לא תתקבל, אלא אם כן מתברר כי במעשה הגיור נעשה פגם מהותי, למשל כשלא היו שלושה עדים כשרים בזמן הגיור, או שלא מל, או שטבל במקווה פסול. במקרים אלה הגרות מתבטלת כי מתברר למעשה שלא הייתה גרות כלל. כלומר, הגרות לא התבטלה או נעקרה, אלא כלל לא נעשתה. אולי יהיה נכון יותר להגדיר זאת כך: אי-גרות אפשרי, ביטול או עקירה של גרות אינו אפשרי.

המשמעות הפשוטה של ביטול גרות - ההחלטה שאדם שנחשב והוחזק כיהודי אינו יהודי משנתברר שאינו שומר תורה ומצוות - מטרידה מאוד, והיא בעלת השלכות חמורות ביותר. לדוגמה, אם מדובר באישה נשואה, ההחלטה הופכת אותה ממעמד אשת איש לגויה. גויה אינה צריכה גט מבעלה כשהיא נפרדת ממנו, גם אם הוא יהודי, ולמעשה מבחינת ההלכה היא מעולם לא הייתה אשתו (אף שחיו חיי אישות כבעל ואישה והולידו ילדים יחדיו). אם אותה אישה שגירותה בוטלה תלד ילדים אחרים מיהודי אחר, תעמוד בפנינו שאלת ממזרות קשה.

גם במקום של שאלת עיגון, כתבו הראשונים ש'משנתגייר נתגייר' ולא ניתן לשחרר את אשתו מעגינותה בלא גט. בשאלות עיגון קשות או בניסיון להתיר ממזרים ינסה בית הדין להתיר את הבעיה רק בדרך של הוכחה שלא הייתה גרות והפסול הוא בהליך עצמו, אבל ביטול גרות שנעשתה כדין אינו אפשרי. העושה זאת טועה בדבר משנה, מתיר אשת איש לשוק בלא גט, וגורם להרבות ממזרים בישראל.