היא לא אמורה לדעת את שמי, אבל היא יודעת. איך היא יודעת? אני לא יודע! אולי היא יודעת על אודותיי פרטים אישיים נוספים, לבד משמי. מי יודע... אולי היא. הקול שלה רך וענוג, מלא ציפייה. אני לקוח פוטנציאלי. הקול שלה נוגע בי בכפפות של משי, כפרפר.
אין לה עניין בי, אבל יש לה אינטרס. מה היא רוצה ממני? את הכסף שלי. זה הכל. שאהיה מנוי בחברה שהיא מייצגת, החברה שאת שירותיה היא מציעה לי בעלות מפתה, במחירי מבצע. היא נותנת לי להבין שאם אשתהה ואתמהמה, אפסיד.
היא אינה שואלת אותי אם אני זקוק למוצר או לשירות – זה משתנה – של החברה המסחרית שהיא נציגת השירות והמשווקת שלה לצורך העניין, סליחה – האינטרס. הקול שלה מלטף לי את האוזן, רך וחרישי, כנגיעתן של כריות אצבעות. אני לקוח פוטנציאלי, אחד מרבים, דג שאמור לאכול את הפיתיון, ולהילכד. היא מנסה לצוד אותי, לדוג. הרשת שלה דקה ושקופה. אני יכול לראות את עיסת הלחם הלחה נעוצה על וו-הלכידה שלה. היא שואלת אותי אם יש לי דקה בשבילה. זה משך הזמן שבו היא תנסה לפתות אותי, לגרום לי לפתוח את הפה, לטעום פירור מעיסת הלחם הפתיונית.
על הקו נמצאת מוקדנית של חברת ביטוח. הם יוצאים עכשיו במבצע. היא אמורה לצרף אותי. אני מסביר לה שיש לי כבר ביטוח מהסוג שהיא מציעה. אבל לא בתנאים שאנחנו מציעים, היא מנסה. יכול להיות. תוך כדי האזנה להסבר שלה אני עושה חישוב מהיר של עלות-תועלת ומגיע לשורה התחתונה שלי: אין סיבה שאעדיף את החברה שהיא משמשת כנציגתה על החברה שאני נמנה עם לקוחותיה זה מכבר. אני מודה לה על הניסיון, בלי הסברים, בלי תירוצים. "שיהיה לך יום טוב אברהם", היא אומרת בקול שמחליף את כפפת המשי בכפפת אגרוף. במילים אלה היא שולחת אותי, אבוד בשבילה, לעזאזל.
אני לא רוצה להישמע בוטה, חלילה. אני לא רוצה להישמע כסרבן כפייתי, אולטימטיבי. אני לא רוצה להשיב פנים ריקם בכל שני וחמישי, אבל – מצטער – זו זכותי. לא אבטח עצמי בביטוח כפול, רק כי "לא נעים לסרב". לא ארכוש כרטיס מועדון לחברה שאין לי כל עניין ואין לי שום צורך במוצרים שלה. אני מכיר את עצמי: קל לי להתפתות. קל לצוד או לדוג אותי. אני נופל מוכשר מאין כמוני בכל פח יקוש מזדמן, אפילו הוא גלוי וניכר לעין כל על אם הדרך ולא מובלע בשוליה. אני מרבה לעלות על מוקשי-הפיתוי המסחרי ולא אחת מתפוצץ. דווקא משום כך אני נוקט זהירות מופלגת ולא נעתר בקלות.
עם כל הכבוד וההערכה למאמציכן הבלתי נלאים, מוקדניות-שירות יקרות: מצטער. סליחה. זה לא אתן, זה אני.
