העיוורון של עמיר פרץ

על-אף שהעיתונות קידמה בהתלהבות (ההסבר בהזדמנות אחרת) את יו"ר העבודה הנבחר פרץ ב-2006 (וזה עוד היה לפני עידן פוליטיקת הזהות והרב-תרבותיות המזוהים עם בחירת ברק אובמה) - ואף ליוותה בציפיה את שינוי סדר היום שפרץ הבטיח בבחירתו ממדיני-ביטחוני לחברתי-כלכלי, הוא הפנה עורף לכל האג'נדה הזו כאשר לקח על עצמו את תפקיד שר הביטחון בממשלת אולמרט.

ההמשך של הפארסה הזו כבר רשום על דפי ההיסטוריה. פרץ נכשל בתפקיד, הוא היה שותף למלחמה שנויה במחלוקת בלשון המעטה שהניבה את דוח וינוגרד, ואף שיתף פעולה וגם העריץ את ראש הממשלה אולמרט שנחקר עכשיו באין ספור פרשיות שחיתות. אז אם מסכמים את הקדנציה של פרץ אז את ענייני השלום הוא לא קידם במילימטר, את ענייני המלחמה דווקא כן, שלא לדבר על הפערים בין עשירים ועניים בישראל שרק הולכים ומחריפים מאז הבטיח את שינוי סדר היום.

פרץ לא היה צריך לקחת את תפקיד שר הביטחון. אולי הוא איש מוכשר אבל רמת המומחיות הכירורגית הנדרשת היום מבעלי תפקידים בכירים ורמת המקצוענות שהם צריכים להפגין - (אומנם בתרבות הפוליטית הישראלית זה לא כל-כך קיים, רוב מחזיקי התיקים רחוקים מלהיות מקצוענים או מומחים) - פרץ לא יכול היה להצליח. הוא היה צריך להבין, כמו כל מי ששייך למיעוט, כי אותו במיוחד ליוותה קבוצת סוציולוגים ביקורתיים מהקשת הדמוקרטית המזרחית - שבמקום שבו מאפשרים לגברים לבנים אשכנזים להיכשל יותר מפעם אחת - למזרחיים אין את הפריבילגיה הזו.

בלי בושה אמר עמיר פרץ לדה מרקר אתמול: "זוהי הזדמנות למפלגת העבודה להחזיר לעצמה במעט מהמעמד שלה כמפלגה חברתית מובילה". פרץ אולי בחר לדבר על המפלגה, אבל התכוון לעצמו. מה שהוא אומר בעצם, אם לתרגם את דבריו זה: "גם אני - סוג של גוויה פוליטית כמו מפלגת העבודה - רואה כאן הזדמנות לקאמבק פוליטי עם הנושא הפופוליסטי של שכר מינימום". בהערת סוגריים: לא הציטוט לדה מרקר הוא פה העניין, משום שכמעט כל כלי התקשורת טיפלו בשטות הזו של עמיר פרץ באותו הסטייל.

אחת הגישות השטחיות וקצרות הטווח היא לראות בתבוסה האיומה של מפלגת העבודה בבחירות 2009 - (תוצאה מבישה של 13 מנדטים שהפכה את העבודה בקושי למפלגה בינונית וכעת לפי הסקרים היא אפילו מפלגה קטנה עם סכנת היעלמות מוחשית) - את אשמתו הבלעדית של אהוד ברק. אז נכון, ברק הרוויח ביושר ב-2009 את הדרדור הנוראי במצב המפלגה ומגמה זו אף ממשיכה ולא נעצרת ולכן זו האחריות שלו - אבל הוא לא האחראי הבלעדי. אחריות גדולה ואולי אף גדולה מזו של אהוד ברק - רובצת על עמיר פרץ.

ההבנה הזו בטוח מדריכה את ברק אובמה כל דקה בחייו ומניעה אותו. הטעות הפוליטית הבלתי-נסלחת של פרץ - ועניין המשקפת הוא בדיוק ההמחשה לעיוורון ולגבהות הלב שלקה בו - הסיג לאחור בעשרות שנים את המאבק לשיוויון חברתי ופוליטי בחברה הישראלית. פרץ נטל את ההזדמנות מצעירים מוכשרים אחרים שהיו יכולים לייצג את הנושא פי אלף טוב יותר ממנו.

במקום לנסות ולטפס מהקבר הפוליטי על גבו של שכר המינימום, פרץ היה עושה טוב אם היה פורש ממפלגת העבודה, לא לבד, אלא ביחד עם עוד כמה "מבריחי קולות" מקצועיים שנדבקו לעבודה ולא עוזבים אותה (יותר ממחצית הסיעה) והיה מאפשר למפלגה הזו, רגע לפני נשימתה האחרונה, לחזור ולהתעורר לחיים בלעדיו. אפשר להיות בטוחים שאת המאבק למען העובדים יעשו ש"ס, חברי כנסת חברתיים של הליכוד ושלי יחימוביץ' הרבה יותר טוב ואותנטי ממנו.