בימים אלה של מאמצים מצד הממשל האמריקני לשלם במטבע ישראלי לעולם הערבי עבור מס שפתיים ולקעקע את מעמדה של בירת ישראל, ציינה הרשות הפלשתינית את יום הנכבה במיזם תעמולה שהתמקד בירושלים. זו מוצגת בסרטי תעמולה כעיר בעלת צביון ערבי מובהק, שבה מתנוססים סמלים פלשתינים בכל מקום, ילדים, נוער וצעירים ערביים גודשים את סמטאותיה ואתריה של העיר העתיקה, ומוזיקה מזרחית שולטת ברקע. בהיבט דרמטי נוסף של אותה תעמולה, מוצגים חיילי הכיבוש מסתערים על המפגינים נגד חומת ההפרדה ומנסים לדכא את המחאה נגדה. חבורת מוסיקאים ראפרים ערביים שרים מעל גושי הבטון של גדר ההפרדה על שהידים ועל ג'יהאד.
הערבים מתארים את הנכבה כאבל לאומי. מושג הנכבה מתמקד בגירושם של מאות אלפי ערבים מבתיהם ובמחיקתם של עשרות כפרים מעל מפת הארץ. כשמציגים את הדברים כך, הנימוק מאחורי תעמולה זו - "זכותו של העם הפלשתיני לציין את הנכבה כפי שאתם היהודים מציינים את יום העצמאות" - נשמע הגיוני ומכובד לפחות לאותן אזניים שלהן הוא מיועד.
זכות השיבה היא נגזרת ראשונה של ה"נכבה"
אך האמת היא שונה. בשום שלב לא הסכימו מדינות ערב השכנות לקבל את נוכחות הישוב היהודי בארץ. עוד לפני קום המדינה ולאורך שנים ניסו הערבים לסלק את היהודים באמצעות כנופיות עוינות, צבא מסודר (קאוגג'י), ומעשי טרור ורצח במתיישבים יהודים. כל אלה לא צלחו. עם ההכרה הבינלאומית במדינת ישראל, פלשו צבאות ערב מכל עבר כדי להשמיד ולגרש את היהודים. על-רקע זה ובעת מלחמה, גורשה בחלקה אוכלוסיה עויינת ורצחנית אל מחוץ לגבולות ישראל. אך חלק הארי של אוכלוסיה זו הסתלק מבלי שגורש, בעידודם של צבאות ערב שהבטיחו להם כי ישובו תוך זמן קצר לרשת את כל נחלתם של היהודים.
אין מדובר בגירוש אוכלוסיה תמימה ושוחרת שלום, וגם לא במלחמה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, אלא במצב שבו ישראל ניצחה ניצחון הוגן את אויביה שלחמו כדי להשמידה. וכי באיזה מקום אחר בעולם יכריחו את המנצח בקרב קשה ומעוט-סיכויים על קיומו להשיב לצד המתנפל והמפסיד את שאיבד במלחמת תוקפנות? האם הכלל: "אין תחליף לניצחון" אינו חל על יהודים? אלא שאימוץ הנכבה כאלטרנטיבה לגיטימית ליום העצמאות מייצג דרישה אבסורדית זו בדיוק - שישראל תמסור את אדמתה ואת זכויותיה לאויביה שהפסידו בקרב נגדה ונלחמים כל השנים נגד עצם קיומה.
בציון הנכבה מגולמת הדרישה להשבת הדברים למצבם ערב מלחמת העצמאות, כלומר לתיקון ה"עוול" של ההפסד שנחלו הערבים באותה מלחמה. משמעותו של "תיקון" זה אינו אלא מימושה של זכות השיבה, כלומר החזרתם של פליטי מלחמת השחרור, של צאצאיהם ושל כל מי שטוען להיותו כזה למקומות מגוריהם הקודמים. הצפתה של מדינת ישראל במיליוני ערבים עוינים תוביל בהכרח להקמת מדינה ערבית כחלופה למדינת ישראל. הנכבה לא נועדה אפוא ליצור דו-קיום ושלום, והתוצאה הבלתי נמנעת של "תיקונה" היא חיסולה של מדינת ישראל. אומנם מעט מאוד מערביי ישראל יהיו מוכנים לחיות במדינה ערבית כזו, והם כמובן מעדיפים את המצב הנוכחי. לכן ניתן להניח כי מעשית, אצל ערביי ישראל, הנכבה מהווה מעין פנטזיה מזרחית ותו לא. יחד עם זאת, למרות שההזדהות עם הנכבה אינה בלתי חוקית, הרי שבמהותה מהווה ציון הנכבה מחאה נגד עצם קיומה של המדינה היהודית ומבטא את השאיפה להקמתה של מדינה ערבית על חורבותיה.
לפיכך תמוהה ביותר היא נטייתה של שרת חינוך בממשלה הקודמת, פרופ'
יולי תמיר לתת לנכבה מעמד לגיטימי ולכלול אותה בתוכנית הלימודים. בשם מין פלורליזם מחשבתי נטול ערכים שעיוורון מדיני בצידו, אנו למעשה מכירים בזכותו של האויב לחסלנו. וגם אם חילופי השלטון יביאו לשינוי במגמה החינוכית שהובילה פרופ' תמיר, הנזק כבר נעשה: הנכבה כעמדה לגיטימית חלופית כבר אינה בבחינת מוקצה מחמת מיאוס.
משמעות נוספת של הקריאה ל"תיקון העוול" של הנכבה - מימוש זכות השיבה הפלשתינית - היא למעשה תמיכה בטרנספר. למרבית הפלשתינים - המוחזקים בתמיכת האו"ם במחנות פליטים בארצות ערב, ביו"ש ובעזה - מימוש "שיבתם" לא יהיה אלא טרנספר כפוי. זאת היות שהם יידחפו למדינת פלשתין על-ידי כידוניהם של צבאות הערבים ושל "מנגנוני הביטחון" של ארגוניהם .
טרנספר מרצון של פלשתינים ממחנות פליטים על-ידי מימון העתקת מקום מגוריהם למדינות אחרות ושיקומם -כשהוא מוצע על-ידי גופים ואישים ישראלים, הוא מוצג כרעיון בלתי אנושי, ותומכיו - כשטניים. אך טרנספר כפוי, המנוהל על-ידי מדינות ערב הטוטליטריות ועל-ידי ארגוני טרור המוֹעלים בשיטתיות בכספים ובאינטרסים של בני עמם - כל עוד הוא עטוף בביטויים ממורקים כמו "נכבה" או "זכות השיבה", זוכה לתמיכתם של אבירינו הרגישים, שמינו את עצמם כמגיני זכויות האדם. אחרי ככלות הכל, מה לא מוכנים לעשות למען חיסולה של המדינה היהודית.
