לובה אליאב ז"ל

לשמאל הישראלי אבד אמש אריה - אריה לובה אליאב. איש חזון השלום, והמעש שבהתיישבות ובחינוך. הייתה לי זכות גדולה להכיר את לובה אישית - ולפעול עימו - בשלושת כובעיו.

לובה נולד במוסקבה, בשם לייב ליפשיץ, ב-21.11.1921, ועלה ארצה בהיותו בן שלוש. ב-1936 הצטרף להגנה, ובמלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ושרת ביחידת תותחני החוף בחיפה.

לאחר המלחמה התגייס לובה לשירות הידיעות של "ההגנה", ואחר-כך למוסד לעלייה ב', שבו פיקד על ספינות מעפילים. במסע ההעפלה בספינה "חיים ארלוזורוב", הכיר גם את טניה אשתו, ולימים תיאר זאת בספרו "הספינה אולואה". במלחמת העצמאות שרת בחיל הים, והשתחרר כסגן-אלוף.

לאחר השחרור שירת כעוזרו של לוי אשכול במחלקה להתיישבות של הסוכנות. במלחמת סיני התנדב לעמוד בראש חילוץ יהודי פורט-סעיד שבמצרים. ב-1955 התנדב לרכז את צוות ההקמה של חבל לכיש, וקלט ויישב רבבות עולים. בשנים 1958-1960 כיהן בשגרירות ישראל במוסקבה כ"מזכיר ראשון" - כיסוי לתפקידו כנציג המוסד לעליה בברית-המועצות. גם על תקופה זו כתב ספר, והפעם בשם בדוי "בן עמי". ב-1961 חזר לרכז צוות הקמה, הפעם של העיר ערד. לובה הגיע לכנסת ברשימת מפא"י ב-1965, וב-1966-7 כיהן כסגן שר המסחר והתעשייה.

לאחר מלחמת ששת הימים התפטר לובה מתפקידו, והתנדב לסייר חצי שנה במחנות הפליטים הפלסטינים וללמוד את בעיותיהם, בהבינו שעתיד ישראל קשור בעתידם. את ממצאיו דווח לובה לראש הממשלה לוי אשכול. בתחילת 1968 הציע לאשכול לפתוח במשא-ומתן לפיתרון בעיית הפליטים, וביקש לעמוד בראש ראשות ארצית לפיתרון הבעיה. אשכול לא נענה ליוזמה. לובה פנה למזכירת המפלגה, גולדה מאיר, אך זו הגיבה ב"עניי עירך קודמים". לובה חזר לפוליטיקה - קודם לתפקיד סגן שר הקליטה, וב-1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם ראיון איתו שבו פרט את התנגדותו להתנחלויות, ולובה סרב לדרישתה של גולדה, ראש הממשלה, להכחיש. הקרע שנוצר גרם לגולדה להפסיק להזמינו ל"מטבח" שלה, ולובה התפטר.

לאחר ההתפטרות כתב לובה את "ארץ הצבי", שבו ביטא את חזונו לעתיד השלום בישראל, ואת הסיפור-המשל "השחף", על ספינה שמלחיה שאננים ושחף מנסה להזהיר אותם מפני סערה. שלושה שבועות אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים...

לאחר המלחמה כתב לובה, עם שלושה חברי כנסת נוספים, את "מנשר הארבעה", שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען שלום. ב-1975 פרש לובה ממפלגת העבודה, הקים סיעת יחיד בכנסת, הצטרף לשולמית אלוני והקים עימה את "יעד", אחר-כך הקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, ובבחירות 1977 נבחר לכנסת במסגרת של"י.

במרס 1978 הייתי בין מקימי "שלום עכשיו", ואז הכרתי לראשונה את לובה באופן אישי: לובה היה מחברי הכנסת הראשונים שתמכו בנו. בינואר 1979 פרש לובה מהכנסת, כדי לפנות מקום לחבר סיעתו אורי אבנרי. בבחירות 1984 התמודד ברשימה עצמאית, אך לא הצליח לעבור את אחוז החסימה. ב-1987 שב לובה למפלגת העבודה, ונבחר שוב מטעמה לכנסת.

בשנות השמונים התנדב לובה להוראה בבתי-ספר ובבתי-כלא, באור-עקיבא, בקריית-שמונה, בשדרות ובמעלות, ושימש אח בבית-החולים "הדסה" בתל-אביב.

ב-1986 הקים לובה את כפר הנוער ניצנה, בנגב, וב-1988 זכה בפרס ישראל על תרומתו לחברה. בשנות התשעים פעלתי ישירות עימו, כשניהלתי את ניצנה, והתפעלתי שוב מהשילוב הנדיר שהיה בו בין חזון - למעש.

לובה אליאב הוריש לנו ששה עשר ספרים מרתקים. אך יותר מכל הוריש לנו לובה את הנאמנות והמסירות ל"מחומש הקדוש" הציוני: עלייה, ביטחון, התיישבות, חינוך - ושלום. יהי זכרו ברוך.