שתיקה של אין-אונים

בארץ ביקר רם עמנואל, האחיתופל של אובמה. אובמה רואה את אזורנו דרך משקפיים ערביות, ורם תורם לחוסיין את התשומה היהודית, את המידע הפנימי של מי שמכיר את חולשותינו מבפנים - את הראש היהודי ובתוכו המטען ההרסני של "שלום עכשיו".

לאחרונה, שלח אובמה את אנשי חצרו לפייס את יהודי אמריקה. מתקפת הפיוס הזאת הגיעה לשיא בכינוס 37 סנטורים וחברי קונגרס, בו כביכול התוודה אובמה על טעויותיו במדיניותו כלפי ישראל ואף השתמש בדימוי הציורי של מי שעלה על מוקש ואיבד כמה אצבעות. אלא, המשקיפים והפרשנים מדווחים שאין בדברים האלה כל שינוי מדיניות. בסך-הכל הביע אובמה צער על טקטיקה שגויה: הוא לא נועץ מספיק, הוא לא חייך מספיק, המזימה הייתה שקופה מדי. היה זה ניסיון ללטף את האגו של ההנהגה היהודית ערב הבחירות בנובמבר, שבהן מנבאים לדמוקרטים מפלה, בין היתר מידי בוחרים יהודים מאוכזבים שנבהלו מן הטיפול הברוטלי, הגובל בגסות רוח, שהעניק אובמה למדינת ישראל ולראשה.

זו נקודת הזמן בה הגיע רם עמנואל לכאן לחגוג בר-מצווה לבנו ולתרום את חלקו במתקפת החיוכים של הבית הלבן. טוב עשו ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר בהפגינם נגד עמנואל. חבל רק שהם היו היחידים ולא נמצא ציבור גדול יותר לומר לו בכל הנימוס ובמסגרת הכללים הדמוקרטים: אנחנו איננו שק החבטות וגם לא חיית-המחמד שלכם, לחבוט בנו וללטף אותנו, בהתאם לגחמותיכם!

מאז אסון הגירוש, מחנה הימין נאלם דום. אינו מגיב, אינו יוצא לרחוב. מה חבל, שיהודי אמריקה לא ראו המוני ישראלים מביעים את שאט נפשם ממה שרם עמנואל מעולל לאחיו היהודים ולמדינתם, שאביו הישראלי, חבר אצ"ל בשעתו, היה מוכן לתת עליה את חייו. בכלל, ישראל וממשלתה נתונים ללחצים אטומיים להתנתק תוך שנתיים מן הנכסים הטריטוריאליים העיקריים שבמורשתנו הלאומית ולחץ נגדי, מתוך העם - אין!

דוגמה אחרת: שלטונות רמאללה הכריזו חרם על תוצרת המתנחלים, כולל סחורות המיוצרות בירושלים המכונה "מזרחית" והגולן. חרם מכוער, מלווה בהסתה לאומנית וגזענית ובשריפת סחורות פומבית, בנוסח הנאצי הידוע. נוכח זאת, ממשלת ישראל שהמתנחלים ו-200,000 תושבי ירושלים המזרחית הם אזרחיה - משרתים בצבאה, משלמים את מיסיה וכפופים לחוקיה - אינה נוקפת אצבע, אינה משמיעה קול, מתנערת מן החובה הראשונית של כל מדינה לאזרחיה, להגן עליהם מפני פגיעת זרים.

גם כאן קשה להבין את שתיקת המתנחלים ומאות אלפי תומכיהם. יש ייבוא לא קטן לישראל של סחורות המיוצרות בשטחים הנשלטים על-ידי רמאללה. האם אי-אפשר להגיע אל הסחורות האלה? כל הייבוא והייצוא שלהם עובר דרך נמל אשדוד. האם גם לשם אי-אפשר להגיע? ומכל מקום, הלא לפחות נגד הממשלה אפשר להפגין ולמחות - על כך, ששתיקתה הרועמת מכריזה קבל עולם, ובעיקר לאויב, שמדינת ישראל נטשה את אזרחיה המתנחלים והם אינם זוכים עוד להגנתה! ומה בדבר קמפיין של אי-תשלום מיסים, מצד קורבנות החרם שמדינתם הפקירה אותם?

אין זה רק הנזק הישיר שגורם החרם המתפשט כבר גם לחוץ לארץ, אלא הנזק הכללי, לכל העתיד היהודי בירושלים וביו"ש, שגורמת ההתנהגות הממשלתית הזאת, המבשרת לעולם שהמתנחלים הם משוללי הגנה, נטולי חסות, מחוץ לגדר! ולמרות כל זאת, במחנה שלנו - שתיקה של אין-אונים.

לפחות בעניין העיר הערבית הנבנית, רוואבי על יד עטרת שבבנימין, משהו נעשה. הקימו התנחלות, והלוואי שתישאר שם לנצח. אך גם אם לאו, המאבק עליה תובע את עלבוננו, עלבון העם היהודי, ממשלת ישראל שעליו הטילה את גזירת הקפאת הבנייה, בעוד אשר לאויביה היא מסייעת לבנות עיר שלמה, מפקיעה לשם כך קרקעות השייכות לעם ישראל ומגייסת את הקק"ל לטעת בה אלפי עצים.

המיצים אוכלים את הקיבה: זה מול זה ניצבים שם יישוב יהודי שידיו קשורות ועיניו כלות לראות את שונאו הפלשתיני, שמחרים אותו ורוצה להשמידו, סוגר עליו את האופק. ומי קושר את ידיו? השלטון שלו! רק בתמונה הזאת לבדה יש כדי להטריף את הדעת. אני מבקש להביע כאן את דעתי, שאין כל אפשרות וגם אין הצדקה להתנגד לכך שהערבים, בכספם, יבנו להם עיר בשטח A. גם אנחנו בנינו, ולא רחוק משם, את אריאל. אבל למען השם - תאפשרו גם לרץ היהודי לרוץ!

העוול הזה, הזועק לשמיים, מצריך הרבה יותר מן התגובה הנקודתית על-ידי עטרת. כאן היה צריך להוציא לשטח אלפים, אבל איפה הם?

במוסף "דיוקן" של מקור-ראשון (14.5.10) פרסמה יפעת ארליך תחת הכותרת "צה"ל לא גר כאן יותר" כתבה מדאיגה על המתרחש בנצרת-עלית, אותה היא מסכמת בפתיח במילים אלה:

• "כדי לייהד את הגליל, הקימו את נצרת-עלית, כדי לייהד את נצרת-עלית, הקימו בה את שכונת גבעת ברק, שבתיה נמכרו בהנחות מפליגות לאנשי צבא ומשטרה. אלא, שרבים מהתושבים הפרו את החוזים שעליהם חתמו ומיהרו למכור את הבתים לבני מיעוטים, תוך שהם מפיקים רווחים נאים. המראה של מזוודה עמוסת מזומנים, כך מתברר, יכול לשבור גם לוחמים קשוחים".

כדוגמה ללוחם כזה מביאה ארליך סגן אלוף, מפקד טייסת, שמכר את ביתו לרופא ערבי אמיד. בית נמכר ב-2002 למשתכן בכ-850,000 שקל וכיום ניתן למוכרו לערבים גם ב-2.5 מיליון.

מדוע עוזבים? נערה מנצרת עלית סיפרה לי שאחרי השעה 21:00 בערב היא אינה מעיזה לצאת לבדה מביתה, מחמת פרחחים ערבים מן העיר נצרת שמעיזים לעשות בעיר היהודית מה שאינם מרשים לעצמם בעיר שלהם, כלפי בנים ובנות מבני עמם. ואין מושיע - לא המשטרה ולא צעירים יהודים. לדבריה, שכבת הגילאים של 20-30 ברובה עזבה את העיר. יפעת מצטטת תושבת ערבית טרייה, המספרת על עצמה שלא הגיעה לעיר היהודית מתוך מגמה פוליטית, כ"א מפני שקיימת בכפרים הערביים מצוקת צפיפות וגם - מפני שנצרת עלית היא "מקום טוב עם איכות חיים".

יותר ממחצית מן המשתכנים היהודים כבר עזבו, ואחד הנשארים התבטא: "בסוף כולם יתקבצו בתל אביב ונהפוך למדינת תל אביב". ראש העיר מתנחם ב-30 משפחות של מגורשי גוש קטיף שהוא מביא לעיר ובכוונתו לבנות אלפי דירות לחרדים. הוא גם משתעשע ברעיון לשנות את שם העיר.

בסיפורה של יפעת ארליך מככב גם אלעזר שטרן, לשעבר קצין חינוך ראשי וראש אכ"א, שגם הוא רכש בית בגבעת ברק, אבל לצורכי השכרה ועם אישור הצבא, מפני שהוא תושב מצפה הושעיה שבגליל. לבסוף, שטרן מכר את ביתו למתווך, ועכשיו גם הבית הזה מושכר למשפחה ערבית. שטרן, לדבריו - "עצוב מאד על גבעת ברק בפרט ועל נצרת עלית בכלל, אבל שלם מאוד עם עצמי".

תשאלו: השלמות הזאת, מניין? וזו תשובת האלוף: "צריך לרדת ממאחזים מטומטמים, שגם כך אין סיכוי שנישאר בהם ולעבור לנצרת-עלית" (אחר-כך עשה טובה והואיל להשאיר את ההתנחלות עלי במקומה).

זה אינו המקום להתווכח עם שטרן ולהסביר לו, שגם אם יצליח לכבות, חלילה, את אש מסירות הנפש לירושלים, ליהודה ולשומרון, זה עדיין אינו אומר שניתן להעתיק את האודים לגליל ולהדליק שם מדורה חדשה. האש להדליק בה מחדש את "אל יבנה הגליל", צריכה לבוא משם, אולי מתוך חיקוי ושכפול של המתרחש בגבעות יהודה ואפרים, אך בוודאי לא על חורבותיהן. מה שמעניין אותי כאן, זו חוצפתו של האיש. האם הוא לא היה צריך להניח, שכשמוכרים בנצרת עלית בית למתווך, רוב הסיכויים הם שימכור או ישכיר אותו לערבים? ובמה הוא משקיט את מצפונו? בהסתה נגד הצדיקים שעלו על הגבעות ביהודה ובשומרון - לא לנטוש אדמה בישראל, כ"א לגאול אותה ובזלזול מתנשא באנשים האלה,שכל מזוודות הכסף שבעולם לא תקנינה אותם!

יש אמצעים דמוקרטיים, ורק דמוקרטים, לומר לאלוף שטרן - במשמרת לפני ביתו ו/או לפני הבית שמכר בנצרת עלית: תמצא לך מישהו אחר לטפס עליו, אנחנו איננו שק-האגרוף שלך! אבל אנחנו כן שק-אגרוף, עובדה - אנחנו סופגים ושותקים.

לסדרה הזאת של מחדלי המחנה הלאומי לחזור אל הרחוב, דווקא בימים שבהם הכל עשוי להיות מוכרע, שייך ה-26.9.10, תאריך תפוגת גזירת ההקפאה. זה עשוי (או עלול) להיות תאריך גורלי. אם תתחדש בו הבנייה, ספק גדול אם שליטי רמאללה ימשיכו בשיחות-הריחוק (שקוראים להן בלשון סגי נהור 'שיחות קירבה') ואם כך יהיה, אנו נינצל מאסון לאומי כבד. ולהיפך, אם חלילה תימשך הקפאה, יהיה זה לעם ישראל, לאויב, לאמריקנים ולעולם הרחב אות וסימן שאחיזתו של עם ישראל בארץ ישראל מידרדרת במדרון חלקלק ולא תיעצר עוד.

ונשאלת השאלה, מה אנחנו עושים לקראת התאריך הזה, ביודענו, לאילו לחצים שליליים חשוף ראש הממשלה ולכן לחצים נגדיים ממש מתבקשים!

האם מסוגלים עדיין נאמני ארת ישראל להרים מבצע פשוט שכבר נוסה בעבר בהקשרים אחרים והצליח מאוד - להציב מול ביתו של נתניהו לוח שנה פשוט, לתלוש ממנו כל יום שעובר ולחשב לו, כמה ימים נשארו עד לתאריך הקובע, העשוי להתברר כמבחן הגורלי של חייו המדיניים?

"שקט הוא רפש" אמר ז'בוטינסקי, מייסד התנועה שבראשה עומד נתניהו.

וגם אנחנו חייבים לשנן את זאת לעצמנו: שקט הוא רפש!