בואו ננסה לבחון בעיניים צרכניות-כלכליות את הצעת החוק לאסור מכירת עיתונים בחינם. ההצעה אומנם נפלה השבוע, אבל סביר להניח שאין זה סוף דרכה, שכן הכוחות העומדים מאחוריה – קרי: מוזס ונמרודי-רכיב – לא ירימו ידיים כל כך מהר.

לכאורה, יש בהצעה הרבה היגיון: מדוע לאפשר לבעל הון לשבור את השוק על-ידי חלוקת מוצר בחינם, בעוד מתחריו מוכרים אותו בכסף מלא? אלא שבמבט מעמיק יותר, זו הצעה שתחסל כל תחרות. קחו למשל מבצעי 1+1, בהם משלמים על מוצר אחד ומקבלים את השני חינם. ומה עם מתנות למי שקונה מעל סכום מסוים? ומה עם מוצר שני בשקל? ועוד כהנה וכהנה הטבות, שהן לב-ליבו של השוק התחרותי.

תאמרו: עיתון זה דבר שונה. אלא שדווקא כעיתונאי, אני ממש לא מסכים עם האמירה הזאת. עיתון הוא מוצר חשוב מאוד, אבל לא חשוב יותר מאשר לחם או חלב, ולא משמעותי יותר מאשר עמלות בנקים. אם מתחילים להתערב בתחרות החופשית – זהו מדרון חלקלק שקשה מאוד לעצור את ההידרדרות בו.

אז כיצד אמורים ידיעות אחרונות ומעריב להתמודד מול ישראל היום? הם יכולים להיות איכותיים יותר; הם יכולים להילחם בזירת מחירי הפרסום, שהיא הבטן הרכה של ישראל היום; הם יכולים להתייעל; הם יכולים להוריד מחירים. אבל להרוג את המתחרה – זה מעשה שלא ייעשה, וטוב שנמצאו מספיק חברי כנסת בעלי היגיון (ואומץ?) כדי להוריד את ההצעה מעל סדר היום, לפחות זמנית.

בשקט בשקט מתחיל משרד האוצר להכין את הצעת התקציב הבאה, ויחד עימה – חוק ההסדרים. "כלכליסט" חשף השבוע את העיזים הקבועות שיכניס האוצר לחוק גם השנה, רק כדי להוציא אותן כחלק מהמו"מ. השאלה האמיתית היא, מדוע החוק הזה בכלל ממשיך להתקיים.

חוק ההסדרים נולד כחלק מתוכנית הייצוב של 1985, במטרה להעביר במהירות רפורמות שהיו נחוצות על-מנת להציל את המשק. ראה האוצר כי טוב והחל משתמש בו מדי שנה כדי להעביר בחבילה אחת מאות החלטות, שלרובן אין שום קשר לתקציב. תחת לחץ הזמנים של אישור התקציב, והאיום בפיזור הכנסת אם הוא לא יאושר, נאלצים הח"כים לאשר לפחות חלק מן הצעדים.

אני לא מדבר על המהלכים בפני עצמם. רבים מהם טובים ונחוצים. אך צריך להעביר אותם בחקיקה מסודרת, תוך דיון ציבורי מתאים ומתן אפשרות למחוקקים ללמוד את הנושא – וגם לבעלי העניין לנסות ולהשפיע. במקום זה, אנו מקבלים חקיקת אינסטנט, המבזה את הכנסת ואת הדמוקרטיה.

בג"צ כבר רמז בעבר שהוא עלול לפסול את חוק ההסדרים כולו. למרות שאני מתנגד בדרך כלל לאקטיביזם שיפוטי שכזה, נראה שהפעם ממש אין מנוס מלהפעילו, אם הממשלה והמריונטות שלה בכנסת ימשיכו לצפצף על עיקרון היסוד עליו הן ניצבות: ההליך הדמוקרטי.

שבוע הספר העלה שוב על סדר היום את הצעת החוק להגביל מכירת ספרים במבצעים בשנה הראשונה לפרסומם. הנימוק: מתן שכר הולם למחברים.

מבחינה אישית, יש לי כל הסיבות שבעולם לתמוך בחוק הזה. התמלוגים על ספרי "הקרב האחרון" הגיעו לסכום המדהים של 2.67 שקלים לעותק (ברוטו), וזה צריך לכסות את הזמן ואת ההוצאות האחרות הכרוכות בכתיבת מחקר. צריך להיות די משוגע כדי לכתוב ספרים כאשר זו התמורה, ואני מודה: בנושא הזה – אני די משוגע. אבל ברמה העקרונית אני מתנגד להצעה, בדיוק מאותו נימוק שבסעיף הקודם: אסור להתערב בתחרות החופשית באמצעות חקיקה.

חוץ מזה, הבעיה היא הרבה יותר עקרונית ונוגעת למבנה חלוקת ההכנסות ממכירת ספרים. ניקח ספר שמחירו 100 שקל. סטימצקי וצומת ספרים ישאירו לעצמן 60 שקל. כן, 60 שקל. המו"ל יקבל 40 שקל, אבל לא צריך לדאוג לו, כי ההפקה עולה לו בערך 20 שקל לעותק. המחבר הוא שמצוי בתחתית שרשרת המזון, שכן התמלוגים שלו הם בסביבות 10% מתקבולי המו"ל נטו – דהיינו לאחר התשלום לחנויות ולאחר הפחתת מע"מ. במקרה שלנו, המחבר יקבל – במכירה רגילה, לא במבצע – 3.45 שקלים ברוטו על כל עותק.

עכשיו תארו לעצמכם שהספר נמכר במבצע: ארבעה ספרים ב-100 שקל, השני בשקל, השלישי בחינם ועוד כהנה וכהנה. במקרה הזה, התמלוגים יצטמקו עוד יותר ויגיעו לאזור המגוחך לחלוטין של 2-3 שקלים לעותק ואפילו פחות.

כאן טמון העיוות הגדול: בכך שהחנויות והמו"לים יחדיו משאירים למחברים פירורים משפילים. מה הפיתרון? שבירת כוחן של הרשתות. המו"לים צריכים לסרב לשלם כאלו סכומים, ובסופו של יום – החנויות צריכות את המו"לים הרבה יותר מאשר להיפך. נראה את צומת מוכרת רק את ספרי כנרת-זמורה-ביתן-דביר; נראה את החנויות מתמודדות מול שיווק אינטרנטי נרחב ומתוחכם.

מלך השוק האפור, שלי נרקיס, גובה מלקוחותיו ריבית שנתית של 50%. כך עולה ממסמכים משפטיים של נרקיס עצמו, שנחשפו השבוע ב"כלכליסט".

החוק מאפשר למלווים חוץ-בנקאיים (השם הנקי לשוק האפור) לגבות ריבית של 10% בלבד. אז כיצד נרקיס יכול לגבות פי חמישה? פשוט נורא: כי כמו המון חוקים אצלנו, גם החוק הזה הוא אות מתה שאיש אינו טורח לאכוף. ואת המחיר משלמים מי שנופלים לידיהם של הכרישים הללו, שלעיתים גם מעורבים בעולם התחתון.

השתתפותה של ח"כ חנין זועבי במשט לעזה הייתה עוד אחד מהמקרים בהם חברי הכנסת הערבים ניצלו את חסינותם כדי לפגוע במדינה ובבטחונה. אין ספק, שלא לזה התכוון המחוקק כאשר קבע בתחילת שנות ה-50, שלא ניתן להסיר חסינות של ח"כ בעקבות פעולותיו במסגרת מילוי תפקידו.

מטרת החוק ברורה: למנוע מהשלטון להתעמר באופוזיציה. לכן הוא אחד החשובים ביותר שבספר החוקים שלנו. מאידך, לכל חופש יש מגבלות. גם כיום מאפשר חוק החסינות להסיר אפילו את החסינות המהותית במקרה של בגידה. מה שעושים כמה מחברי הכנסת הערבים בהחלט מתקרב להגדרה הזאת: פגישות עם האויב, הסתה לאלימות ואפילו סיוע לאויב במלחמתו.

במקום לחולל מהומות לצורכי המצלמות, כפי שקרה שלשום (ד', 2.6), צריכים חברי הכנסת – הרוב הגדול, הציוני והשפוי – לתקן את חוק החסינות ולקבוע שורה של עבירות שהוא לא יחול עליהן. אפשר לתת רשימה סגורה של עבירות, אפשר לתת את הסוגים; הצד המשפטי פחות חשוב פה. העיקר הוא, שלא ניתן יהיה להשתמש בדמוקרטיה הישראלית ככלי להריסתה של מדינת ישראל.

קיימים כללים ברורים מאוד לפרסום דוחות כספיים של חברות ציבוריות, ביניהם שאת דוחות הרבעון הראשון יש לפרסם עד 31 במאי. אבל מה עושים ישראלים? או מחכים לרגע האחרון או מאחרים.

ב-1 ביוני, כך מדווח אתר הבורסה, פורסמו לא פחות מ-103 דוחות – שזה כמעט שישית מכלל החברות הנסחרות בתל אביב. 15 מתוכם פורסמו ב-1 ביוני עצמו, ועוד 88 – אחרי סיום המסחר ב-31 במאי, מה שאומר שמבחינה מעשית הם פורסמו למחרת (וכך אכן סופרת אותם הבורסה).

זוהי תופעה קבועה, החוזרת על עצמה מדי רבעון. לא די בכך שהדוחות יכולים להתפרסם חודשיים בתוך הרבעון הבא – חלק ניכר מהם לא עומדים אפילו בתאריך הזה. כך גדל הפער בין המידע שבידי מנהלי החברה ובעליה לבין המידע שבידי הציבור, פער שהוא כמובן כר לכל מיני מעשים שלא ייעשו.

תאמרו: כולו איחור של יום. אבל זה בדיוק העניין. כי אם איחור של יום זה בסדר, אז גם יומיים וגם שלושה וגם וגם וגם. היכן הגבול? מדוע למשל על איחור של ארבעה ימים נעבור לסדר היום, אבל מהיום החמישי נתחיל להעניש? ברגע בו פורצים את הגבול, השמים הופכים להיות הגבול. כל עוד תימשך הסלחנות הזאת, תעמיק התרבות של זלזול בחוק – ולא פחות חמור מכך: בציבור המשקיעים.