שיעור באנטישמיות

אלו באמת ימים של גזירת עיתונים או שימור ארכיוני דיגיטלי. למשל, דויד גרוסמן: "שום הסבר לא יוכל להצדיק או לטייח את הפשע שנעשה כאן, ושום תירוץ לא יסביר את הטמטום שבו פעלו הממשלה והצבא... ארגון טורקי קטן, פנאטי בהשקפותיו הדתיות ועוין לישראל, שגייס לצדו כמה מאות שוחרי שלום וצדק, הצליח להכניס את ישראל למלכודת, דווקא מפני שידע בדיוק איך היא תגיב, וידע עד כמה היא נידונה, כפויה, כמו בובה על חוט, להגיב כפי שהגיבה".

בתוספת הדברים שכתבו עמוס עוז ואיל מגד אפשר לטעון שלנגד עינינו מתחוללת התמוטטות מוסרית של חלק רציני בקרב האליטה של אנשי הרוח בישראל. בואו נצמצם לרגע את אירוע המשט: יחידה ישראלית מיוחדת לכדה על אונייה מתחזה של פעילי שלום כמה עשרות אנשי ג'יהאד עולמי ואל-קאעידה. במהלך ההשתלטות על המחבלים הרגו לוחמיה תשעה מהם. זה כישלון? או שזו שערורייה עולמית שפרצה מפני שישראל חשפה כמה אמיתות לגבי טורקיה, לגבי הנשיא אובמה, לגבי ארגוני השלום ושאר הארגונים ההומניטריים?

מעולם לא נחשף מהלך אורווליאני יותר מהמשט הזה ואלה שיבואו בעקבותיו. מי היה מאמין כי ארגוני שלום וסיוע הומניטרי יהיו חיל החלוץ הדוחף למלחמה. הייתי אומר יותר מזה: בין הדוחפים למלחמה בולטים שני זוכים בפרס נובל לשלום. הנשיא אובמה, אמרנו כבר. קיבל את הפרס שלו ועכשיו הוא יכול להתפנות כדי להפוך את העולם למסוכן לדמוקרטיות, בעיקר היהודיות שבהן; עכשיו הוא יכול לפנות את הדרך לכל הבריונים התוקפנים – לארדואן, לפוטין, לאחמדינג'אד. אלה שכבר רומזים שאושוויץ היא אוטופיה. ולצידו של הנובליסט מהבית הלבן מייריד קוריגאן-מקגוויאר האירית, שהפליגה על הספינה רייצ'ל קורי.

אבל אין לישראל ולממשלתה הלוקסוס להתפלש בחגיגת העולם-כולו-נגדנו. לאחר שנחשפנו שוב, ובעוצמה יתרה, להתפוצצות האנרגיה האנטישמית בעקבות "תקרית ירי מצערת", צריך להפנים אמת נשכחת. האנטישמיות היא לא סתם התפרצות רגשית של שנאת ישראל, שמאפשרת לנו לגנות את נשאיה תוך התעלמות מהמשמעות שלה.

עידוד תנועות מהפכניות אנטישמיות הוא "מאמץ המופנה להשגת יעד כפול. הוא מגרה שנאות הדדיות ומקטב חברות, וזהו יסוד מפתח באסטרטגיה של נטרולה של ארצות הברית והכשרתה לתבוסה באמצעות כלים חתרניים", כתב סטפן פאסוני לפני 35 שנה. במילים אחרות, אנטישמיות היא מכשיר אסטרטגי רב עוצמה. היא איננה דבר שפורץ מעצמו. מי שמשתמש בכלי הזה עושה זאת בשיקול דעת.

"המצב הזה ממחיש את אחד התפקידים החברתיים החשובים של האנטישמיות מאז ומעולם: לספק מצע אינטלקטואלי משותף לקבוצות שמטבען הן עוינות זו לזו ולמדינות הרואות הכרח לשתף פעולה ביניהן באופן זמני.

"ובהתאם לזאת, ככל שברית מסוימת היא פחות טבעית וככל שחיוני יותר לקיים אותה בקונסטלציה נתונה, כך נראה הסתמכות גדולה יותר על יסוד האנטישמיות והאנטישמיות עצמה תהיה חזקה יותר. (...) כך היה בברית בין הפשיסטים (האיטלקים) לבין הנאצים במלחמת העולם השנייה, כך לגבי החיזור של סטלין אחרי היטלר; והברית בין הקבוצות השונות שמהן הייתה מורכבת המפלגה הנאצית עצמה. האנטישמיות היא פקטור אסטרטגי, משום שביכולתה למלא תפקיד של 'הממזג המלאכותי' והיא הדבק של קומבינציות פוליטיות בלתי טבעיות".

ובתרגום: מנהיג רודני איסלאמיסטי זוכה לאהדת התקשורת, חובר לתנועות שלום רדיקליות ליברליות, מתחבר לטרוצקיסט כמו לולה דה-סילבה שעומד בראש מדינה קפיטליסטית מצליחה כמו ברזיל. כלפי פנים הוא צובר כוח ציבורי בלתי ניתן לעצירה, על-חשבון מערכת הביטחון שלו ששוללת לחלוטין את מדיניות האיסלאמיזציה הפנימית שלו.

זה ארדואן. אבל אחמדינג'אד הקדים אותו. מי שזלזל בהתבטאויות האנטישמיות האלימות שלו נגד ישראל לא הבין שמדובר בחישוב אסטרטגי. למומחים בישראל נדמה היה שאחמדינג'אד הוא המזל הטוב של ישראל, כי בעזרתו קל להעביר בעולם את המסר. אך התברר שהמסר האנטישמי הכמוס כמו רעל בעטיפה האנטי-ישראלית קליט יותר. אחמדינג'אד מצא קשב לדבריו הנתעבים. הוא הכשיר את הקרקע. מי שבדק את התבטאויותיו לאורך חמש השנים האחרונות ראה שהמסרים אינם שונים כל כך מאלה של השמאל הרדיקלי, כולל בישראל. הוא ידע שכדי להתנגד לו צריך להגן בכל הכוח על ישראל. אבל מי מוכן היום להגן במלוא הכוח על ישראל?

אז כמו שציין ויסטריך נוצר מנגנון של מחיקה והתעלמות, שמאפשר להמשיך במסורת של "ביקורת על מדיניותה של ממשלת ישראל" תוך הבעת תמיכה רפה מהפה לחוץ בזכות קיומה של ישראל. תמיכה זו הפכה מצומצמת כל כך, שאפשר להגיד עליה רק זאת: אלה שמדברים בצורה כזאת אכן מתנגדים שיזרקו את הישראלים לתנורים או שיזרקו עליהם פצצת אטום; אבל בכל דבר אחר הם מתנגדים לישראל. החל מניק קלג ודיוויד קמרון וכלה בנעם חומסקי.

לדבר על העימות של ישראל עם הגורמים הבינלאומיים ועם הערבים בלי להתייחס לאנטישמיות זה כמו לדבר על נשק גרעיני בלי להזכיר את המילה אורניום. אפשר לומר שבעבר – הכוונה מאז מלחמת העולם השנייה – היו שני מחסומים יעילים יחסית לאנטישמיות. או לפחות הם הפחיתו מאוד מהאפקטיביות של האנטישמיות כמכשיר אסטרטגי. האחד – הטאבו על אנטישמיות או ביטוייה החיצוניים הגלויים מאז השואה, מאז הנאציזם. השני – התנגדות חלקים נרחבים במערב לקומוניזם, ובייחוד התנגדותה של ארצות הברית שלמעשה ניהלה את המלחמה הקרה.

מחסום זה האחרון הוא הסיבה לכך שאירועי פרובוקציה אנטישמיים חמורים שאירעו בברית המועצות ובגוש המזרחי לא השיגו את התוצאה של קיטוב והחלשה בחברה האמריקנית. אבל הם כן עלולים היו לגרום להתלקחות מלחמת עולם שלישית. הכוונה לסדרת המשפטים בתחילת שנות ה-50 בגוש הקומוניסטי, שהיו פעולת הכנה אנטישמית קיצונית. באותם מקומות שהייתה בהם הזדהות עם ברית המועצות, וביניהם השמאל הישראלי באותה תקופה, שם הפרובוקציה הסטליניסטית פעלה את פעולתה והאינטלקטואלים של השמאל השתמשו בביטוי "הרוצחים בחלוק לבן" לגבי עלילת הרופאים. אבל האנטישמיות הייתה גשר של ברזל בין הקומוניזם הסובייטי החילוני לבין העולם הערבי הדתי.

אך האידיאולוגיות השרירות היום במערב, כמו הרב-תרבותיות, יצרו סביבה ידידותית לאחֵר גם אם הוא טרוריסט איסלאמיסטי שעוסק בפיגועי התאבדות. ולכן לא קיימים מספיק נוגדנים למסרים האנטישמיים הממאירים והאלימים שמעבירים המוסלמים בקמפוסים ובתקשורת הבינלאומית. האנטישמיות מוכיחה את עצמה שוב בתור "הממזג המלאכותי" של הקיץ. היא מאחדת כיום בין ניאו-נאצים לניאו-קומוניסטים, בין ליברלים רדיקלים לבין איסלאמיסטים קנאים, ואפילו, כך מתברר, בין הזרמים הלוחמים זה בזה בתוך האיסלאם – הסונים והשיעים.

את התנופה לקמפיין שאחמדינג'אד החל בו נתן הנשיא אובמה בנאום קהיר לפני שנה. כל עוד הוא אמר דברי הבל על גדולתו של האיסלאם ותרומתו לאנושות ולתרבות, ובעיקר לתרבות האמריקנית, אנשים אולי זזו באי-נוחות ואולי אף היו מבקרים אותו קשות. ברגע שהכניס את הסוגייה המוחלטת של הקפאת ההתנחלויות, התגובה הייתה בנוסח: את זה אנחנו מבינים. בכך שבודד את ישראל כאלמנט חשוב בנאום ההתקרבות שלו לעולם המוסלמי, הוא רמז לאיסלאמיסטים שיש בין ארצות הברית לבינם מצע משותף. "השלום". מילה שכל אחד בעולם הערבי הבין את משמעותה האובמאית, כמציינת את אחריותה הבלעדית של ישראל למצב של היעדר שלום. בכך הפך את ישראל ל"בעיה" האזורית, העולמית.

ושוב, אנחנו נאלצים לחזור לעולם האינטלקטואלים הישראלים. לדויד גרוסמן, לעיתון הארץ, למומחים למיניהם. למוציאים והמביאים באולפני האקטואליה. קיימת הכחשה גמורה של הפקטור האסטרטגי של האנטישמיות. יש חסם תודעתי. החסם הזה משפיע לרעה על מקבלי ההחלטות. בישראל מזה שנים לא מקובל לדבר על האנטישמיות הערבית. התגובה הראשונית של המתוחכם המקומי: הרי הם בעצמם שֵמים. כך ראינו את מוחמד ברכה קופץ בהפגנתיות ועוזב ברעש גדול הרצאה ביד ושם. ביד ושם עצמו, עד לפני כמה שנים, אסור היה למעשה לעסוק בחקר האנטישמיות הערבית. בדעת הקהל בישראל דיברו על האנטישמיות כעל קוריוזים של ניפוץ מצבות וציור צלבי קרס. ניאו-נאצים בפתח-תקווה! לא מבינים שחנין זועבי הנאה ובעלת הפרופיל הנמוך מגלמת את הסכנה האמיתית.

ומסקנת לוואי: אין שמאל קיצוני רדיקלי שאינו אנטישמי. אם אינו אנטישמי הוא אינו רדיקלי ולכן גם אינו אפקטיבי. כדי להעביר מסר למרחקים יש לשדר באמצעות גל אלקטרומגנטי. על הגל הזה מאופננת האינפורמציה שהיא דיבור או מנגינה. בלי הגל האלקטרומגנטי אתה יכול לשיר לעצמך במקלחת. האנטישמיות היא הגל האלקטרומגנטי.