נדל"ניסטים שכאלו...

כשבחרתי לצפות במחזה Glengarry Glen Ross בברודווי, היה זה בגלל רשימת כוכבי הקולנוע ששיחקו בו. ואין תמה שכולם הסכימו לשחק בעבור חופן דולרים בתיאטרון, בניגוד לשכר בסרטים. כי להופיע במחזהו של דייוויד מאמט, שזכה עבורו בפרס פוליצר - אין זה דבר בעלמא.

מאמט נודע בזכות השימוש המופלא שלו בלשון. עד כדי כך הוא מפליא ללהטט בשפה, עד כי גם המילים הגסות ביותר מחליקות ונשמעות טבעיות במכלול הטקסט. כך גם בהפקה המשובחת שעולה בימים אלה בתיאטרון בית צבי, עם שחקני המחזור המסיים בחודש הבא. תרגומו הנפלא של דורי פרנס מצליח לשמר את הקצב והעניין, ולגרום לצופים להיות מרותקים בכל דקה. מובן שהמשחק המהוקצע והטבעי של שמונת השחקנים, שלוכדו לצוות לעניין בידי הבימאי המוכשר גילי אמיתי - גם הוא בעל משקל מכריע בהצלחת ההצגה. החליפות המוקפדות והיקרות שעיצבה אירנה שר, והתפאורה של מירב יצחקי משלימות את מלאכת היצירה.

הסיפור מתמקד בעיקר באיך ולא בנרטיב. כיצד מתנהלים חיי סוכני המכירות של הנדל"ן, או בקיצור הנדל"ניסטים, איך הם לא בוחלים בשום שטיק ובשום תכסיס של רמייה לא רק כלפי הקונים הפוטנציאלים, שאותם הם טוחנים עד דק, אלא ובפרט האחד כלפי רעהו. במקצוע הזה אין חברים. אין מילה ואין אמת. ואת זה ראינו בשנים האחרונות לרוב, גם בארץ וגם בארצות המערב המפותחות. המשבר הכלכלי הגדול שלפני שנתיים בארה"ב התחולל על-רקע המשכנתאות המופרזות שנטלו כל אלה שנטלו חלק בבהלה לנדל"ן. לכן, היום המחזה הרבה יותר רלוונטי מאשר כשנכתב ב-1984.

עידו אדלר האנושי מכולם, כשלי לוין; חייקה מלכה כריצ'רד רומה, שמשחקו הוא תאווה לעיניים; ויוני קצב המלוטש והבוטח בעצמו כבלייק - הם השלישייה המנווטת. ועימם כל יתר הנדל"ניסטים והקונים - יניב בומברג, טל דנינו, אבי כהן, אסיף מימון ומאיר בנימיני - משלימים את ההצגה המתוקתקת כראוי, כהצגה בתיאטרון מקצועי לכל דבר. אך אל תתעו - זו לא בדיוק עלילה וגיבורים. אצל מאמט הגיבורה היא השפה, והתמרונים שהוא עושה בה דרך משחקם הכובש של השחקנים. וכאן הצליחה הנוסחה להפליא.