לפני כמה שבועות חשבתי לכתוב כמה מילים על יואב יצחק. אין ספק שיצחק הוא זן נדיר; לוחם צדק שנדמה שרק דבר אחד מניע אותו בעולם העיתונות (ואולי בכלל) - לחשוף את האמת. המילה הזו, 'אמת', המכילה את האות הראשונה, האמצעית והאחרונה באל"ף-בי"ת, כאילו נעלמה מן העולם הפוסט-מודרני, שבו רק הממזר, ה"מבריקן", ה"משפילן", המצליחן, השנון, זה שמצלם זוועות, ה"יעיל" שמנצל אבל לעוד אייטם, הוא-הוא המלך. בא נרי אבנרי והרים את כפפת התשבחות שנכתבה על ידו במאמר "עיתונאי העשור שלי". אבנרי, אדם מיוחד בפני עצמו, שבחר לגולל את משנתו גם באתר "מחלקה ראשונה", אשר מאפשר כתיבת בלוג "ללא פנקסנות", כפי שמצוין באתר, חש בעצמו את זרועה הארוכה של התקשורת, בכתבה של ענת טל-שיר "עלייתו ונפילתו של נרי אבנרי" בנוגע לכתבת תחקיר על המסעדה שלו, מכוון בכתביו בדיוק לבעיה, כפי שהוא ורבים רואים אותה עין בעין: התקשורת.