מחקר שנערך באחרונה באוניברסיטת קורנל שבארה"ב ובאוניברסיטת תל אביב הניב תוצאות שהתקבלו בהפתעה רק אצל אלו שאינם מצויים בהוויית היומיום בבתי המשפט. המחקר גילה כי שיעורי ההצלחה של המדינה בערעורים, גבוהים באופן משמעותי מאלה של יחידים ותאגידים גם יחד. שיעורי ההצלחה של המדינה גבוהים במיוחד הן ביחס ליכולתה של המדינה לקבל רשות ערעור והן ביחס לתוצאת הערעור. טרם הספקנו לברר משמעותו של מחקר זה וכבר התפרסם מחקר נוסף על הכרסום הנוסף באמון שרוחש הציבור לבתי המשפט.
בית המשפט הוא זרוע שלטונית. תפקידם של בתי המשפט, כזרוע שלטונית, הוא להכריע בסכסוכים ולנקוט בסנקציות נגד אלו שאינם מקיימים את הנורמות החוקיות. אין לשופט חרב ולא ארנק - כך נהג לומר נשיאו הקודם של בית המשפט העליון
אהרן ברק. נכון הדבר שבתי המשפט אינם מספקים בעצמם הגנה פיזית ואינם מעניקים תמיכות או תקציבים, ואולם ביחסים שבין האזרח למדינה, בתי המשפט הם המורים, במקרים מוגדרים, לבעל החרב והארנק - המדינה - כיצד לפעול.
נהוג לומר שבמשטר דמוקרטי בו שורר "שלטון החוק", הנורמות חלות גם על רשויות השלטון והמדינה - אך בהיות בתי המשפט חלק בלתי נפרד מהשלטון, יש לצפות שאכיפת הנורמות על רשויות אלו תיעשה באופן שונה. אין זה משום שרבים מהשופטים ממונים מקרב המשפטנים שבשירות המדינה, אלא משום שבמהותו מוסד בית המשפט הוא זרוע של המדינה. יחסם של השופטים למייצגי המדינה הוא יחס מועדף ואלו מצידם נאבקים כנגד כל פגיעה במעמדם של השופטים, ועמלים להנציח את המיתוס לפיו אלו וגם אלו מייצגים את המדינה, עמלים לשמירת שלטון החוק ואינם מייצגים אינטרס רגיל ומוחשי, אלא את הצדק בכבודו ובעצמו.
הדברים האלו נאמרים ללא כל כוונה להתריס, אלא על-מנת לצנן את רוחו של האזרח מן השורה הרואה בבית משפט מוסד עצמאי, אובייקטיבי ובלתי תלוי, מעין פטרון רב-חסד שיושיע אותו, יריב את ריבו, או יגן עליו מפני המדינה. מוטב להיגמל מהמיתוס הרומנטי הזה. בתי המשפט, במיוחד בית המשפט העליון, נוטים לטפח את המיתוס, שכן הוא המעניק להם תמיכה ציבורית וגיבוי מול הרשויות האחרות. האקטיביזם השיפוטי המפורסם ניזון מהמיתוס, אך הוא לא נועד להקנות הגנה לאזרח - אם כי לעתים זו התוצאה. המטרה העומדת ביסוד האקטיביזם השיפוטי היא השגת יתר סמכות ושררה על-חשבון הרשויות האחרות.
העובדה שבית המשפט מהווה רשות שלטונית היא המסבירה מדוע, כמעט תמיד, כשמתעמת הפרט מול הסמכות השלטונית, ידו על התחתונה. 98% מכתבי האישום מסתיימים בהרשעה. רובן המכריע של העתירות המנהליות (בפעם האחרונה שבדקתי, הנתון היה למעלה מ-90%), בהן תוקף אדם פעולה שלטונית, נדחות, ומאידך-גיסא, כפי שהוכח, כאשר בית משפט מעז לקבוע כי האזרח צדק בריבו עם המדינה, יש למדינה סיכוי טוב מאוד להפוך החלטה זאת בערעור.
הגיבוי שנותנת מערכת המשפט לרשויות השלטון הוא גיבוי רחב מאוד. אנו זוכרים, מטבע הדברים, את המקרים היוצאים מן הכלל, אבל לעולם אסור לשכוח את הסטטיסטיקה, שהיא המשקפת את המצב האמיתי. לאזרח יש סיכוי נמוך יחסית בריבו עם המדינה ואי-אפשר להסביר את הסטטיסטיקה העגומה הזאת בכך שהמדינה נהנית מייעוץ משפטי טוב יותר.
ניתן להסביר חלק נכבד מהנתונים האמורים, שדי בהם כדי לייאש כל אזרח המתעמת עם המדינה בערכאות, ביחסים ההדוקים בין מערכת בתי המשפט לפרקליטות המדינה ומוסד היועץ המשפטי במעמד המיוחד שיש לגופים אלו, הפועלים תחת ההילה המיוחדת שיצרו עבורם בתי המשפט. האוליגרכיה השיפוטית מקיפה הן את השופטים והן את מוסד היועץ המשפטי ופרקליטות המדינה. גוף זה מהווה למעשה רשות שלטונית אחת, המייצגת את אינטרס המדינה, אך יודעת להגן היטב על האינטרסים הפרטיקולאריים שלה במאבק בין הרשויות.
אין לשופט חרב או ארנק אלא את אמון הציבור בלבד - זהו הציטוט השלם יותר לאמירתו של השופט ברק. הואיל והציבור מבין שבתי המשפט הם חלק בלתי נפרד מהחרב והארנק, והם מהווים זרוע של המדינה וחלק בלתי-נפרד ממנה - ממילא גם חלה שחיקה באמון הציבור שנבנה על הדימוי של המערכת. מן הראוי שנוותר על המיתוסים הרומנטיים ביחס למערכת המשפט ונבין כי אין זה נכון לדבר על "הרשות השופטת" (מושג שאין לו כל אחיזה בחוק), אלא קיימת בפועל רשות שלטונית משפטית אחת, הכוללת את מערך בתי המשפט ומערך הייעוץ המשפטי ופרקליטויות המדינה. התדיינות בין הפרט למדינה אינה אלא בירור פנימי הנערך באותה רשות שיפוטית, בו מוקנית לאזרח, במקרה הטוב, זכות הטיעון.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
