יוני לא היה חבר שלי

אקדים ואומר כי איני חבר של יוני, ועל כן לא אתיימר לדבר בשמו או בשם רצונותיו כמו "חבריו ובני מחזורו", שחתמו על מכתב גלוי לאחיו של יוני בהקשר של גלעד שליט. בכלל, בחיפה, העיר בה גדלתי, מנהגי האבלות היו קצת שונים: שם לא מקובל היה ש"חברים" מנסים להטיף למשפחה לנהוג כך או אחרת, ודאי לא מעל דפי התקשורת. שם, בחיפה, היה מקובל יותר לבוא לבקר מאשר לנסות לקדם אג'נדה על גב המשפחה האבלה. אבל זה היה בחיפה.

אולי בירושלים זה אחרת, עיר מוקפת חומה, אתם יודעים, אולי שם הכללים לגמרי אחרים. כאמור, איני חברו ומעולם לא הייתי, כי יוני היה מפקדי. חשוב מזה, יוני היה אדם בלתי נשכח.

יכולתי לפרוס מלוא היריעה את יכולותיו ואת ניסיונו כמפקד, ועל אימון הפרט שנתן לי תרתי משמע - למרות היותו מ"פ - כשטרח לתת לי שיעור פרטי בהישרדות, בהסבירו כי תפיסת מחסה נכונה היא הדרך היחידה לחזרתי הביתה בשלום. לא רק הסביר, אלא המחיש באמרו: "אני מראה לך את הפגיעה הזאת בזרוע במטרה אחת: שלא תאמין לאף אחד שיגיד לך שהם אינם פוגעים. אל תשכח, מחסה כמו שצריך". אך רציתי לספר משהו אחר, לחלוטין לא צבאי, לגמרי אנושי, מערבון ללא יריות, ומי שמחפש אקשן, מוטב שיקום עכשיו וילך להצגה יומית אחרת.

עקב פגיעה ברגלי וההמתנה להחלמתה, נאלצתי "להישאר כיתה" וכך מצאתי עצמי עם חבר'ה ממחזור מתחתי, מחזור נובמבר. עד כאן ממש לא נורא, ואפילו הייתי אומר ששוב התקיים בי הכלל "כל עכבה לטובה". לקראת השחרור מישהו (שלא ננקוב בשמו) הנחית הוראה כי למען הסדר הטוב וכשירות הצוותים, כל חייל ישתחרר לא על-פי תאריך גיוסו, כי אם יחד עם הצוות שבו הוא משרת. נשמע הגיוני וסביר, אך העוקץ בסיפא היה כי הפקודה חלה ללא התחשבות במקרים מיוחדים, ומי שלא מסכים יכול פשוט לקום וללכת כבר עכשיו. "מכה לא קטנה”, חלפה מחשבה בליבי, "ואפילו קצת מתחת לחגורה”, בהתחשב בכך שיחסי האמון ששררו בקרב חיילי היחידה ומפקדיה לא כללו פרוטוקול שכזה.

פניתי למפקד הצוות שלי, דודיק, שינסה להמתיק את רוע הגזירה מפאת לימודי, אך ניסיונותיו לא הועילו. "אם כך, אני רוצה לדבר עם יוני” אמרתי (וידעתי עם מי אני לא רוצה לדבר). דודיק, שמצא עצמו בין הפטיש לסדן, נענה מיד.

ביום שנקבע לי לפגישה פסעתי לחדרון קטן שבו ישב יוני, סגן מפקד היחידה. התכוננתי למפגש, ובהינתן האות שחררתי שלוש מחסניות טעונות היטב: "ראשית (כך אמרתי), כולנו מתנדבים ליחידה, וכמעט כל אחד כאן עושה שמיניות באוויר כדי להתגבר על מכשולים ופגיעות על-מנת להיות כאן, כך שאמצעי הכפייה אינם במקומם. שנית (המשכתי), מי שאומר שאינו יכול להישאר, יש להאמין לו, שאם לא כן, הפגיעה באמון מקעקעת את הבסיס היחסים עליו מושתתת היחידה. שלישית, אם מישהו יקום וילך בגלל שאינו יכול לחתום, לא רק שלא תתקבל התוצאה המצופה (הארכת שרות) כי אם ייווצר פער עקב עזיבתו המוקדמת. כך שה"הנחתה", ולא התחשבות במקרים מיוחדים, לא רק שאינה הגונה ונוגדת את מסורת היחידה, אלא שהיא גם רעה לכולם.

אלוהים הקטן

יוני הקשיב לי קשב רב, וכשסיימתי את "נאום ההגנה" הניד בראשו בחיוב ואמר, בארשת רצינית, שאכן טענותי נכונות ואמנם יש להטות אוזן לבעיות האנשים. ואז, מן הדיון בטיעונים הכלליים עבר לנימה האישית והתעניין לפשר הבעיה הפרטנית שמונעת ממני לחתום. הסברתי כי שלושה חודשים היא אכן תקופה קצרה מאוד בעיני, ובמצב רגיל לא הייתי מהסס, אלא שהתקבלתי כבר ללימודים בטכניון, וחבל להפסיד שנה, מה גם שהיה לי "הסכם בלתי כתוב" עם ההורים (שמצידם מלכתחילה העדיפו לראות אותי עתודאי) בנושא, מה גם שקצת הכנה ורענון במתמטיקה ובפיזיקה לא תזיק לראש שהחליד.

בשלב זה ראיתי חיוך צף על פניו, שדי היה בו להאיר לא רק את החדרון הקטן בו ישבנו, אלא יכול היה להספיק גם להאנגר. יוני התחיל לספר על לימודיו באוניברסיטה, על כך שנקטעו עם חזרתו לצבא, וכמה חשוב ללמוד. באותו רגע ישב מולי לא סגן מפקד היחידה, כי אם הרבה מעבר לכך: מעין אח בוגר, המדבר על חשיבות הלימודים באותה נימה אישית שבה הסביר, אז בטירונות, את חשיבות תפיסת מחסות. ידעתי שאני בידיים טובות.

יכולתי לסיים כאן במשפט "יהי זכרו ברוך". וזה בסדר, אלא שזה מובן מאליו, סטנדרטי, ושום דבר שהוא רק "בסדר" ושיגרתי אינו מתחבר עם יוני. על כן אנסה לנסח משהו אחר, בתקווה שהדבר יעלה בידי. לכל אחד מאתנו יש האלוהים שלו, זה שלמדנו להסתדר עימו די בקלות, "לרצות" אותו בין אם בצום יום כיפור, בין אם בתפילה, ובין אם באמירה "אלוהים יסלח לי, אבל אין ברירה” בעשותנו מעשה נבלה כזה או אחר. אך ישנו גם "האלוהים הקטן", דמות שהכרנו, ושחרטה בנו משהו שאפשר לחוש היטב, כאשר מתנדנדים בהתלבטות אם "לחתוך פינות" או לא, ושמציקה לנו מהמראה בעת הגילוח בבוקר שלמחרת "הפאשלה" שעשינו - כשעמדנו נוכח מצב בלתי אפשרי והרמנו ידיים, כי זה הדבר ה"הגיוני" ו"הנכון" לעשות, כאשר ברור לנו ש"האלוהים הקטן" לא היה מקבל דבר שכזה.

לי היו שניים כאלה: האחד אילן שפירא, מדריך מהצופים, ששירת ביחידה ונקטף בנגמ"ש הקצינים בחווה הסינית בהיותו בן עשרים וארבע, והשני - יוני. ישנם גם רבים וחכמים בינינו שכבר מזמן המירו את האלוהים שלהם במראיין התורן בטלוויזיה, חלקם לסלבריטאי, מי לרייטינג ומי לעט הנובע היוקרתי שבו חותמים על חוזים מפוקפקים, וישנם גם אלה שכבר השילו מעל עצמם הן את האלוהים הגדול והן את הקטן כאחד - עליהם אפשר וצריך לרחם.