משט האיוולת - היכן תחקיר התקשורת?

הבה ניטוש לרגע קט את רעש משברי הגלים של השאלות המדיניות, הביטחוניות והמנהיגותיות, שליוו את מבצע משט האיוולת האחרון, ונבחן את תחום התקשורת והדוברות.

העובדה הבסיסית, שלדעתי אין עליה עוררין, היא שמדובר בהפגנה (במקרה הזה על אניות ועל ספינות) שנועדה לצורכי תקשורת ותו לאו! (כמובן, מדובר בטיעון פילוסופי, לא רציני, שהרי ברור שעל ספינות המשט היו טילים, טנקים, תותחים ושאר כלי משחית, שהיו משנים לחלוטין את המאזן האסטרטגי באזור והופכים את עזה הנחמדה לאירן החמודה לא פחות ...).

עיתונאים ופרשנים צוללים בהנאה במים המלוחים והדלוחים של המחדלים הביטחוניים של פרשה זו, ודורשים הדחות, ועדות חקירה ועוד.

זולת מאמר צנוע אחד, של איש התקשורת יובל פלג מחיפה, לא שמעתי עיתונאי הדורש מנציגי כלי התקשורת לבדוק את ביצועיהם ואת "הצלחתם" המקצועית בכיסוי המשט. יתכן והיו כאלה, אך דומה כי אם היו, הרי שהם נעלמו בין גלי הים.

נציגי כלי התקשורת השונים קובעים נחרצות, ובצדק, כי "לא היה די מודיעין" אודות המשט, אך שוכחים שהם עצמם עוסקים במידע, ואיש לא הפריע להם לעשות עבודתם נאמנה, ולאסוף "מודיעין", כדי להביא אייטם טלוויזוני טוב, או כתבת עיתונות מרתקת.

הם שואלים, ובצדק, היכן היו אנשי "המוסד" טרם ההפלגה, כדי לברר מי מפליג בה ומה מועמס עליה, וכיצד לא היה "מרגל" משלנו על הספינה "מרמרה", אך שכחו, שגם תפקידם להציב שם "מרגלים".

הכל ידעו שמדובר בהפגנה ייחודית, בתווך ימי מסובך, שיש לה שני בימאים שאינם מדברים זה עם זה, האחד רוצה מהומה, והאחר מחפש שקט. איש לא השכיל להבין כי זו "ההצגה הכי טובה בעיר". כלומר, יהא אשר יהא, יהיה אייטם מרתק!

מעט חשיבה במהלך שיט רגוע על גלי התחום התקשורתי מעלה תהיות רבות: מדוע לא היה ולו נציג אחד של כלי התקשורת הישראלים על סיפון "מרמרה", כנציג ישראלי מוכר, או במסווה של עיתונאי זר?

מדוע לא היה כיסוי תקשורתי ישראלי ישיר של הכנת כלי-השיט בנמלי טורקיה?

מדוע לא היה ליווי תקשורתי, דרך הים או האוויר, של המשט? האם אין בישראל או בקפריסין כלי-שיט (סירות מרוץ מהירות, יאכטות מפוארות, ספינות דיג, שיכלו להביא עיתונאים ישראלים לקרבת אניות וספינות המשט, משם יכלו לצלם את המתרחש ולראיין אנשים?

היכן היו מסוקי התקשורת, ובהם עיתונאים עזי-נפש, שילוו את המשט, ויצלמו את הספינות ואת המפליגים בהן? הרי כלי תקשורת בארצות הברית עושים זאת בכל מרדף משטרה אחרי רכב משתולל!

האם נכונה הטענה, שדובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, אסר על נציגי כלי התקשורת לסקר עצמאית את המשט, ואף איים במעשה קיצוני נגדם דוגמת ה"עיתונאית" קם אם יפרו את מצוותו?

האם נכונה הטענה, שעורכי כלי התקשורת דנו בעניין, וקיבלו את דרישת דובר צה"ל? אם אכן כך, או משהו דומה, האם קם ולו עיתונאי אחד שאמר לדובר צה"ל ללכת לכל הרוחות ובמקום להפליג על סטי"ל, משם לא ראו דבר, ולקבל את "his master's voice" עלה על ספינה אזרחית כלשהי ושידר את "the true's voice". הרי בכל הפגנה יבשתית, של ערבים או של יהודים יש כיסוי תקשורתי מלא, ומצלמים "מודיעין" ובו מוטות ברזל, שרשראות ומקלות, ומקליטים מפגינים, הצועקים, "נאצים".

האם עורכי כלי התקשורת קיימו תחקיר על "הצלחתם" בכיסוי המשט? ואם כן, האם נזכה לקרוא מאמר, שבו הם מבקרים את עצמם ולא רק את בכירי צה"ל (שלא הפגינו חוכמה יתרה, והיו שבויים בקונצפציה מופרכת וביוהרה שגרתית)?

לעניין זה, גם דובר צה"ל הוא "תקשורת"; ולפיכך שאלה עבורו - האם הדובר קיים תחקיר אודות הצלחת יחידתו ב"דוברות" המבצע מרגע הכנתו ועד היום הזה? אם קוים תחקיר, האם נזכה לקרוא את תוצאותיו, או שמא זה יוכרז "סודי"?

אומץ לב אינו דבר שהוא נחלת לוחמים וחיילים בלבד. גם עורכי עיתונאים ועיתונאים צריכים אומץ כדי לעמוד על דעתם ולסקר אירוע ביטחוני/מדיני/הפגנתי כנדרש. האם כל העיתונאים והפרשנים, שעסקו במשט סבורים שאכן נהגו כך?

ומכאן הערה - בסמטאות לונדון מסתתר עיתונאי, שאין לו אומץ לשוב לישראל, ולהתמודד על עמדותיו, על חופש העיסוק ועל חופש העיתונות שלו. האם דוגמה זו מרמזת על הכלל?

תזכורת - התמודדתי לבד, בישראל, לפני יותר מעשר שנים, מול האשמות חמורות לא פחות, עת אסרו עלי לפרסם שני ספרים. עשיתי זאת בלי גיבוי של עיתון, בלי הגנה של מיטב עורכי-הדין, ולא ברחתי לאנגליה (אני בעל דרכון בריטי...). אורי בלאו! חזור ארצה כל עוד יש לך כבוד אישי ומקצועי כלשהו.