התנהלות התקשורת: לחץ מאסיבי וחסר אחריות

קורא תמים שנחשף בימים האחרונים לרוב העיתונות הישראלית - הכתובה והמשודרת - עשוי לקבל רושם שקרי לפיו ממשלת ישראל היא המחזיקה בשבי את גלעד שליט מזה ארבע שנים, ולכן חייבת לשחררו ויהי מה.

שוב ושוב נחשפת התקשורת הישראלית בקלונה כמי שמבקשת להזיז מהלכים מדיניים וביטחוניים בלי לשאת באחריות לתוצאות. הקורא הנאמן זוכר את האופוריה חוצת הגבולות של תקופת אוסלו העליזה, את השתקת מחיר השלום, את התמיכה ללא סייג בנסיגות החד-צדדיות גם אם הוכחו כהרות אסון. שוב חוזרים על השגיאה הישראלית הידועה שעיקרה קוצר-רוח בפני תהליכים היסטוריים עמוקים ואי-הבנה פטאלית של דרכי המשא-ומתן במזרח התיכון.

לחמאס לא נותר אלא לחכך את ידיו בהנאה למראה אלפי התמימים המסתערים על ממשלת ישראל במקום על האו"ם, הצלב האדום, התקשורת העולמית ועל חמאס, בדרישה לאפשר ביקורים לגלעד ותנאי שבי לפי אמנת ז'נבה.

מילא התמימים, אבל מה עושה שם חלק הארי של התקשורת הישראלית. אכן קשה להימנע מהקורלציה הבעייתית שבין תומכי עסקת הכניעה מול חמאס לבין מיקומם במפה הפוליטית, כמו גם התנגדותם העקרונית כמעט בכל תחום למדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית.

אל מול הלחץ התקשורתי המאסיבי חסר האחריות, יש לעשות את חשבון האומה ההיסטורי ולא להיכנע לרוח העוועים התבוסתנית המבקשת להשליט עלינו מחשבה אחת בלבד בלא להתייחס למשמעות החמורה שלה לעתידנו, הן כפרטים החרדים לביטחונם האישי והן כעם העלול להיחשף למוטיבציית חטיפה גדולה יותר מצד מבקשי נפשנו.

קולות ההסתייגות מהקמפיין הטוטאלי ששמענו מממשלת ישראל מפיחים תקווה שבנימין נתניהו והחבורה הרצינית סביבו עומדים על משמר האינטרסים הלאומיים שלנו, עניין שזר לחלק ניכר מכלי התקשורת הישראלים. מנהיג אמיץ ואחראי יודע שאסור להחליט על גורל הכלל על-פי גורל הפרט.