מצב ישראל: אין שני לו; יש פתרון לו

ארה"ב בהנהגת הנשיא ש"הכי פחות מחבב" את ישראל ביחס לקודמיו, ואירופה שאינה יודעת אם להשלים עם האקטיביזם האיסלאמי או להילחם בו - מעמידות את מדינת ישראל במצב עדין מאוד. במצב זה, ישראל נדרשת ליזמות מתמשכת ומתמדת בהתמודדות עם בעיותיה. ראשית עם הפלשתינים, שנית עם הסורים ושלישית עם הגרעין האירני.

בכוונה שמתי את הגרעין האירני במקום השלישי. זו הבעיה הקלה מכולן. ראשית כי אין הרבה מה לעשות נגדה, ושנית היא אינה מאיימת ישירות על ישראל - היא מאיימת על מאזן הכוחות הקיים כיום במזרח התיכון. וזו יותר בעיה של ארה"ב, רוסיה ואירופה מאשר של ישראל.

הבעיה השנייה בחשיבותה של מדינת ישראל היא החזקת רמת הגולן. הדבר גורר איבה סורית מתמדת המוצאת את ביטויה במקומות שונים, כגון לבנון, טהרן ועתה גם באנקרה. פתרון הבעיה, שללא ספק יגרור נסיגה מלאה מרמת הגולן, עשוי להקטין משמעותית את נקודות החיכוך של ישראל עם שכניה ובני בריתה.

הבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא יחסה למיעוט הפלשתיני בתחומה, המגיע עד ל-45%, כולל רצועת עזה. אם ישראל חפצה להמשיך להיות מדינה יהודית, הרי עליה "לשחרר" מתוכה את מקסימום התושבים הפלשתינים החיים בתחומה מבלי לסכן את ביטחונה. מדובר בעיקר בפלשתינים החיים ביהודה ובשומרון. היו מספר ניסיונות; אוסלו, קמפ-דייוויד 2000, טאבה, הפינוי מגוש קטיף ושיחות אולמרט-אבו מאזן. כולם כשלו. לטעמי, מסיבה אחת: אין הנהגה פלשתינית שמוכנה לקבל הכרעה היסטורית לגבי עמה. לכן אנו, בשלב זה, נידונים לשיחות ומאמצי תיווך מסוגים שונים שסיכוים אפסי.

אז מה נדרשת ישראל לעשות במצב זה? לטעמי, מהלך חד-צדדי, דומה למהלך שנעשה ברצועת עזה, של פינוי כל היישובים היהודיים מעבר לגדר ביטחון שמיקומה יהיה דומה לגדר כיום (אך לא בדיוק), וכן "לקיחה" למשמרת את כל בקעת הירדן עד לקידום פתרון מציאותי. במצב כזה, מרבית נקודות החיכוך הבינלאומיות, וגם הפנימיות, הקיימות כיום, של מדינת ישראל - ייעלמו.

לשם פתרון הבעיות שמניתי לעיל דרושה מנהיגות אמיתית, בעלת אומץ-לב אישי ופוליטי. אני מאמין שכיום אנו נמצאים בסיטואציה פוליטית פנימית שלא הייתה שנים רבות במדינת ישראל. יש דמיון רב בקרב מנהיגי המפלגות, בזיהוי בעיות המדינה ובאפשרויות לפתרונן, ואם מנהיגים אלו יוותרו במקצת על שאיפותיהם האישיות, אולי זוהי שעת הרצון שהעם כל-כך מצפה לה.

אך בכל זאת יש שינוי במצבה של מדינת ישראל. ישראל היא יצירתו של "העולם המערבי" במזרח התיכון. מעין אצבע ארוכה שננעצת עמוק בעולם הערבי. זה מקור השנאה הערבי בפרט והאיסלאמי בכלל, וזה גם מקור התמיכה הבלתי מסויג, כמעט, של ארצות אירופה וצפון-אמריקה. אך בכל זאת יש שינוי.

ארה"ב, שבמשך עשרות השנים האחרונות תמכה ללא סייג, תוך חריקת שיניים לפעמים, במדיניות ישראל, החלה, עם היבחרו של הנשיא אובמה, לגלות הסתייגויות מסוימות. 18 חודשי כהונתו של נשיא זה הבהירו לכל שאינו רוחש חיבה, בלשון המעטה, למדינת ישראל. החל מניסיונות ההתפייסות עם העולם המוסלמי, לחץ מסיבי על ישראל להודות כי גם ירושלים עומדת לדיון, השפלה פומבית של ראש ממשלת ישראל ואמירות שונות של מקורביו - כל אלו לא הותירו ספק לגבי דעתו על מדינת ישראל ומנהיגיה. אני מאמין כי המספר הרב של אמריקנים ממוצא יהודי המכהנים בממשל אובמה נועד לכסות ולחפות על האמת הבלתי נעימה הזו. אך, כידוע, ארה"ב חיה מבחירות לבחירות וההתבטאויות שמנהיגי יהודי ארה"ב החלו להשמיע לגבי מדיניות הנשיא עשו את שלהן ועמדתו רוככה פלאים. בנובמבר הקרוב יש בחירות "אמצע הקדנציה", בהן כבר ברור שהנשיא יספוג מפלה, השאלה היא עד כמה עמוקה תהיה מפלה זו. וזה בהחלט תלוי בקול היהודי. המפלה הצפויה תכריח את הנשיא להיות "נחמד" יותר לישראל במידה שברצונו להיבחר פעם נוספת. אך הסכנה האמיתית למדינת ישראל טמונה בבחירתו לקדנציה שנייה של הנשיא אובמה. בחירה כזו, שתשחרר אותו מכל מחויבות אישית, מפלגתית וסקטוריאלית, תאפשר לו לנסות להגשים את רצונותיו האמיתיים. במצב זה, ליהדות ארצות הברית תפקיד היסטורי לשימור מצבה של מדינת ישראל.

אך מצבה של מדינת ישראל אינו תלוי רק בארה"ב. הוא תלוי גם בגישתה של אירופה למדינת ישראל. ובאירופה, בנושא זה, חל מהפך. בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל, המדינה נהנתה מאהדה כמעט מוחלטת של מפלגות השמאל האירופיות, בעיקר הסוציאליסטיות. התנהלותה של המדינה הייתה התגשמות המצע הסוציאליסטי. אך במקביל לכך חל גל הגירה אדיר באירופה, בעיקר של בעלי הדת המוסלמית מכל רחבי אפריקה ואסיה. החזרה לדת בעולם המוסלמי גרמה להבלטת האספקטים הדתיים בפומבי ולגיבוש המהגרים תחת דגל הדת. המוסלמים החלו להיות גורם פוליטי שיש להתחשב בו, אולי יותר מאשר ביהודים. מי שהחלו לחזר אחר ציבור זה היו מפלגות השמאל וכך ראינו, לאט-לאט, כיצד ידידים ותיקים הופכים למותחי ביקורת ארסית נגדנו. איך אמר מישהו: בפוליטיקה אין סנטימנטים - יש אינטרסים. כפועל יוצא מכך, מי שהפכו לתומכינו וידידינו, אולי תוך עיקום-אף מצידנו, הם מפלגות הימין. ראו את וילדרוס מהולנד ופיני מאיטליה.

האקטיביזם האיסלאמי באירופה גרר את התגובה הצפויה: יותר ויותר אירופים אינם רוצים לראות סממנים איסלאמיים ברחובות הערים. ההמשך יהיה צפוי ובלתי מפתיע. אם המוסלמים לא "יורידו את הראש" האלימות כלפיהם תגיע במהרה. מזכיר במשהו את ההתנהלות כלפי היהודים במאות קודמות.