את הצעדה הזאת אסור לנצח

מאיין חדר המונח "כל המחיר" או "לא כל המחיר" לתוך הדראמה מטלטלת הנפש של פדיון גלעד שליט? איך הפכו אותו לדילמה והסתירו בו את הדילמה האחת האמיתית, פדיון השבוי תמורת כל עצירי רשימת חמאס או גזירה שכמוה חלילה כגזירת מוות תמורת שחרור מרבית עצירי הרשימה אבל לא תמורת כל העצירים.

לו אמרו קברניטי ישראל בדם ליבם מיד עם החטיפה הזאת כי לא ידונו עם חמאס על שום מחיר, לא הייתה דילמת כל מחיר עומדת על הפרק. הם לא אמרו. הם הסכימו שיש מחיר. הם דנו עליו. הם שקלו ובחנו ובררו ואמרו עד כאן המחיר הוא מחיר, ומכאן ואילך המחיר הוא כל המחיר ואותו לא נשלם.

אין שיעורין ברציחה. רוצח הוא רוצח הוא רוצח. אם מוכנים לשחרר מי שרצח אחד או שניים או שלושה, אבל לא מוכנים לשחרר מי שרצח יותר, הווה אומר כי מוכנים הלכה למעשה לשחרר בעבור כל המחיר, תמיד בעבור כל המחיר. כל מחיר הוא כל המחיר. ולמחיר הייתה הסכמה.

הטענה כי המשפחה מותרת בדרישת כל המחיר אבל ראשי המדינה וראש הממשלה בצמרת אינם מותרים בו מפני שעליהם חלה חובת הראייה הכוללת, הציבורית, האחראית לכלל ישראל, לא טענו את הטענה הזאת כשהסכימו, אולי כבר מיד עם החטיפה, אבל בוודאי ובוודאי לאחריה, להתמקח עם חמאס דרך מתווכים על-פי אמות מידה של כניעה לסחטנות בלתי אנושית בעליל. הם הניחו אז בהסכמה הזאת את הרף גבוה יותר ממה שהם מוכנים לעבור היום. הם צריכים היו להבין, לראות קצת, ולו רק קצת, למרחוק, כי בקובעם את הגבול אותו יסרבו לחצות, הם קובעים את הגבול שרק אם יחצה יאות אולי חמאס לשחרר את החייל שהיה בידם למלקוח.
עכשיו, חרף כל הטיעונים יוצרים ראשי המדינה מצב בו מה שעומד על הפרק הוא חייו או מותו של חייל במחיר אי ההסכמה המאוחרת לכל מחיר. בשלב הזה זה אפילו כבר לא דילמה. זאת טרגדיה. של החייל. של משפחתו. של הכלל. של הממשלה. של כולנו.

השיקולים המוסריים הנמצאים כביכול בחזית הדיון הציבורי אינם נראים פשוטים. הם נראים כשיקולי קדימויות, דמו של מי הפקר יותר דם החייל השבוי לבטח, והמאוים בשבי לנצח לבטח, ובאובדן חייו בבור לבטח, או דמו של מי שעלול להישפך אם רוצח משוחרר ישוב לרוצחו,חלילה, אולי. הם נראים גם כשיקולי קדימויות ממין אחר, דמו של מי סמוק יותר, של מי שחי בשבי ופדיונו כרוך בשחרור רוצחים שעלולים לרצוח, או דמם של נרצחים שזועק מן האדמה 'ארץ אל תכסי דמנו'. אלה שיקולים נוראים. אין להם הכרע. לא בקרב בני המשפחה והמשפחות. לא בקרב ההנהגה הביטחונית. לא בקרב ההנהגה המדינית. יש דורשים כן ויש דורשים אחרת.

אין הנהגה מדינית מחוייבת מוסרית להכריע בזכות קדימויות העתיד או קדימויות זעקת הדם השפוך

אין זאת אמת לאמיתה כי הנהגה מדינית מחוייבת מוסרית להכריע בזכות קדימויות העתיד או קדימויות זעקת הדם השפוך. מה שנכון כמובן הוא כי אין בנו אף לא אדם אחד שאינו רוצה בפדיון גלעד שליט בכל לבבו ובכל מאודו ובכל נשמתו. אך לא זאת השאלה. השאלה היא האם לקבל את כל דרישות חמאס בצומת הזה אליו הלכנו ולפדות את החייל או לדרוש את הסכמת חמאס לחלק הארי של דרישותיו ולא להסכים לכל דרישותיו תוך ידיעה ודאית כי הבחירה בדרך הזאת אינה יכולה להועיל.

הצעדה אל הלשכה בה נתקבלה הכרעה להמתין עוד בשלב הזה לאיזה נס שישנה את עמדת חמאס ויגאל את גלעד מגורלו, אינה צעדה שמותר לנצח אותה. היא לא צודקת יותר מאשר הממשלה, והממשלה אינה צודקת יותר ממנה. היא צעדה של אנשים שקיבלו הכרעה מוסרית בזכות הפדיון למרות שהפדיון מעורר שאלות תהומיות. הממשלה היא ממשלה שקיבלה הכרעה מוסרית בזכות המתנה נוספת תוך קבלת חלק גדול עד למאוד של התנאים ודחיית חלק קטן אחרון מהם, למרות שדחייה זאת מעוררת גם היא שאלות תהומיות. אסור שיישאר כאן תיקו חברתי שלטוני או כל תיקו אחר. אי הכרעה בצומת הזה, ציפייה של מומחי תקשורת המונים כי הצעדה תמצה את עצמה עם תומה ותהיה כלא הייתה, היא קיצרת רואי ועניית תובנות. אם נגזר על מישהו לנצח, זה מוכרח להיות הצעדה. אסור שזה יהיה הממשלה. גם הצעדה גם הממשלה עלולים להיכשל סופית. אבל מול האפשרות הדמונית הזאת, אסור בתכלית האיסור כי רבבות המתפללים לקבלת הכרעה מוסרית הנראית בעיניהם כבחירה האחת האפשרית ייהפכו חלילה לרבבות מאשימים. שום ממשלה לא תוכל לעמוד בזה, שום עם לא יוכל לשאת את זאת.