חודש בלי לובה אליאב (א')

אין לי יומרה ברשימה זו להעלות קווים לדמותו של לובה אליאב שלי. אני תוחם עצמי אך ורק ב-ד' אמות של אפיזודה אחת בחייו. לובה שבא אל לוי אשכול ראש ממשלת ישראל, באחד מרגעי השיא של האופוריה הישראלית כמה ימים אחרי המלחמה, בסוף יוני 1967, והניח בפניו מכתב התפטרות מתפקידו כסגן שר לפיתוח אזורי.

לוי אשכול, שהיה מופתע, שאל את לובה: "למה, מה אתה רוצה יונגרמן?". תשובתו של לובה היתה מאוד קצרה ועניינית: בגדה המערבית וברצועת עזה ייחרץ העתיד שלנו לטובה ולרע. אני רוצה להכיר מקרוב את האוכלוסיה, לחקור ולנסות להבין את מה שחי, נושם ותוסס ומאתגר אותנו לפעולה שקולה, לכן עכשיו אני מודיע לך על התפטרותי.

במשך חצי שנה סייר במחנות הפליטים, עבר לאורכם ולרוחבם של מה שנקרא באותם הימים "השטחים המשוחררים". המסקנות שהגיש לובה ללוי אשכול נתקלו בראש ממשלה כבוי ופגוע, ששידר לסובביו מרירות ועייפות. הדיווח והמסקנות של לובה כבר לא עניינו אותו. הוא קיבל את מה שאמרו לו יועציו כי מדובר בלובה המרחף, הבלתי מציאותי, נגוע בשמאלנות הזויה. והכל עקב מה שכתב לובה בעיתון "דבר" בנובמבר 1968, שנה לאחר המלחמה:

• "בניגוד לדעה המקובלת, אני מבקש לטעון שהעם הפלשתינאי נהנה מכל סימני הזהות המעידים על קיומו של עם. קיימת תודעה לאומית פלשתינאית. קיימת פזורה פלשתינאית השומרת זיקה למולדת... העם הערבי הפלשתינאי הוא אולי העם בעלי סימני הזהות הבולטים ביותר וקשרי הליכוד הלאומי החזקים ביותר בין עמי ערב... יש לראות את העם הפלשתינאי כראות עובדה קיימת ולא להתכחש אליה".

הקטע הזה ועוד קטעים אחרים בסדרת המאמרים ב"דבר" הרתיחו את גולדה וגלילי. מיותר לציין שההיסטוריה היתה יכולה להיראות אחרת, אם הצמרת השלטונית היתה קשובה ללובה ולא נפנפה את מאמריו לפחי האשפה.

במקביל ללובה, עסק בהשפעת מלחמת ששת הימים על העם הפלשתיני האלוף במילואים פרופסור יהושפט הרכבי, שהיה גם ראש אמ"ן, והגיע למסקנות דומות לאלו שהגיע לובה אליאב.

למרות האיבה של גולדה ללובה אליאב, הוא נבחר בינואר 1970 למזכ"ל מפלגת העבודה. בחירתו הפיחה תקוות רבות. ב-TIME (טיים) פורסם ראיון מקיף עם לובה, שגולל בפני המראיינים את משנתו המדינית משנת "ארץ הצבי". גולדה, שהיתה כבר ראש ממשלה, דרשה מלובה להתכחש לראיון, והיא נתקלה בתשובה שלילית מוחלטת. לובה חש שלא יוכל למנף את רעיונותיו במיוחד אחרי מסמך גלילי (אליו אתייחס ברשימה נפרדת) והגיע לכלל החלטה מצערת, כשבאפריל 1971 הוא מגיש את התפטרותו.

התמקדתי באפיזודה אחת, המעידה על ההחמצה הגדולה של החברה הישראלית, שלא היתה קשובה למשנתו של לובה. החמצנו רבות כחברה, כשלא סייענו במידה הנדרשת שרעיונותיו יתנחלו בלבבות ויהפכו למעשה מדיני.

בנקודת זמן זו עשה לובה אליאב טעות מרה, בכך שלא הקשיב לרעהו, הסופר אלי עמיר, ויצא למדבר הפוליטי לפעולה מחוץ לממסד, מחוץ למקומות בהם מתקבלות ההחלטות ההיסטוריות.